פרק 3

עדיין אין תגובות..אני באמת שלא מבינה למה, אני באמת משקיעה.

אני מקווה שהפעם יהיו תגובות.אם לא אני אהיה מיואשת ואפסיק..

תהנו.

אוקי יותר מדי דברים מוזרים חשבתי לעצמי, עצמתי את עניני וניסיתי לדמיין מה כבר קרה – חשבתי על מחלה, ריב גדול בין עידו ומישהו ועוד כמה רעיונות הזויים שעלו למחשבותיי. כל הרעיונות נשללו מהר, עידו לא ילד שרב עם ילדים וגם ממש לא אחד שירביץ. ולפי מה שאני זוכרת מכיתה ד' הוא לא חלה אף פעם. אז מה...מה כבר היה יכול לקרות לו? תהיתי, והלכתי לעבר חדרי, עייפה.

בבוקר קמתי אם תחושה מוזרה, הרגשתי עצובה – אבל לא עצב של אי קבלת מתנה ליום הולדת או משהו כזה. אלא עצב שאי אפשר להסביר, עצב מעיק ומעצבן. – התהלכתי בחדרי הלוך ושוב, מנסה למצוא את מקור העצב.

ואז נזכרתי, עידו, רצתי מהר לטלפון וחייגתי לתמר –  עוד חברה טובה מבית הספר הקודם, קיוותי שאולי היא תספק תשובות – "הלו, תמי?" אמרתי. "מ..ה?מי זה?בוקר עכשיו, נו." שמעתי אותה אומרת,מתוך שינה כנראה, "תמר תקשיבי שניה, מה קרה לעידו?" שאלתי בהיסח דעת. "מה..?אה הוא חולה בסרטן נראה לי, לא שמעת?".

הטלפון נפל מידי, עכשיו הכל ברור, עידו. חולה. בסרטן. פי נפער שמעתי את תמר צועקת מתוך הטלפון "שירה, שירה נו תעני לי" אך לא עניתי. ירדתי מהר למטה, לקחתי כסף ויצאתי החוצה למצוא מונית ולנסוע לבית של עידו.

לא ידעתי מה אני עומדת לראות שם, אבל בכל מקרה הייתי חייבת ללכת לראות אותו, מה איתו, איך הוא מרגיש. פתאום הבנתי שעידו, עידו הילד שאני כ''כ אוהבת חולה. זה היה כ''כ עצוב, חשבתי לעצמי. "תודה" מלמלתי, שילמתי את הכסף וירדתי מהמונית, דפקתי בדלת – מחכה לתשובה – "כן" אמא של עידו פתחה את הדלת בחיוך. "עידו בבית?" שאלתי, לא רציתי להתעכב בשיחות מיותרות."אא..האמת שהוא נסע עם חברים" מלמלה במהירות, שקר – מיד חשבתי לעצמי – "אמא, מתי עידו יחזור מבית-החולים" שמעתי את אחד מאחיו צועק. עיני נפקחו לגודל עצום בפתאומיות, הרגשתי שהן יוצאות מהמקום.

ברחתי מהר מהבית שלהם, לא רציתי להיות שם – זה הזכיר לי דברים רעים – הלכתי במהירות לעבר ביתי, שאת הדרך בקושי ראיתי בגלל הדמעות בעיניים. כשנכנסתי שמעתי את אמא אומרת לעברי "מה קרה?" לא עניתי. לא רציתי לענות, לא רציתי כלום. רק רציתי להתעורר ולהבין שזה היה חלום רע – מה שלפי דעתי, לא יקרה – נכנסתי לחדרי ולאחר כמה דק' שמעתי דפיקות בדלת. "שירה, שירה תפתחי לי נו" זה היה אח שלי, בן. "בן די, אין לי כוח, באמת שעזוב" אמרתי, ניסיתי להישמע תקיפה, אם בן ישמע שאני בוכה אין מצב שהוא יעזוב אותי. "תפתחי לי!" הלכתי ופתחתי את הדלת, בלי רצון רב אני חייבת להגיד. "יאללה, לכי לשטוף פנים ותבואי לספר לי מה קרה" אמר, ואני – כמו ילדה טובה – הלכתי. ידעתי שהוא לא יוותר לי, אז אין לי סיבה סתם להילחם. שטפתי פנים, ויצאתי – כמעט כמו חדשה – הוא ישב על המיטה שלי, מחכה. התיישבתי על כיסא המחשב והתחלתי לספר לו. הוא היה נשמע נדהם אבל ידעתי שהוא יעזור לי להבין מה קרה, ואיך קרה. בגלל זה אני אוהבת את בן, הוא תמיד יודע להרגיע ולעזור. הוא נשק לראשי, חיבק אותי, אמר 'יהיה בסדר' ויצא מהחדר.

ברגע שהוא יצא החלטתי שאני נכנסת להתקלח, וכך עשיתי, שעשיתי מקלחת ארוכה. כזו עד שהמים החמים נגמרים; לאחר שיצאתי הרגשתי קצת יותר טוב, תמיד מקלחת עוזרת 'בשעת צרה' היא מרגיעה ומרעננת. התחלתי להתארגן לשינה. ואחרי כמה דק' סיימתי והלכתי לישון.

פקחתי את עיניי, היום יום ראשון – אבל אני מתכוונת לעשות הכל כדי שאמא תיתן לי לא ללכת לבית-ספר, אני יותר מידי תשושה וחסרת כוח כדי ללכת לשם. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה כבר 10 אז.. אמא בכל זאת ויתרה לי? חשבתי, טוב אני מאמינה שבן סיפר לה. מה שזה לא יהיה.. לא חשוב, העיקר שאני לא הולכת לבית-ספר. ירדתי למטבח להכין שוקו ולקחתי גם עוגיות. עליתי חזרה לחדר וראיתי שיש לי שיחה שלא נענתה עידו פלא' היה כתוב חייגתי במהירות. שוב לא עונים, אוף איתם. הייתי חייבת לדעת למה הוא התקשר, הנחתי את הפלאפון על השולחן והלכתי לצפות בטלוויזיה.

צלצול פלאפון, רצה לענות, הפלאפון נופל מידי, אני בוכה, רצה מהר לעבר הדלת.

פרק 2

אפילו שאין תגובות, אני מקווה שמישהו כן קרא.

לכן אני שמה את פרק 2.

תהנו.

פרק 1

אז לפני הפרק, זה הסיפור הראשון שאני מפרסמת בישרא-בלוג, אני מקווה שיהיה הצלחה ושתאהבו.

תהנו.

פקחתי את עניני באיטיות, הרגשתי כאילו יש עליהן משקולות, מצמצתי מספר פעמיים עד שיכולתי לראות בבירור היכן אני נמצאת. אפילו שראיתי, לא הכרתי את המקום הזה – גם לא זכרתי איך הגעתי לכאן.

"שירה" שמעתי לחישה קוראת בקולי.

חמישה חודשים קודם לכן

"לילה טוב" צעקתי בכל הכוח, מקווה שאמא שמעה. "גם לך מתוקה" צעקה לי חזרה. עצמתי את עיניי ונרדמתי.

בבוקר קמתי בלי רצון רב, נזכרתי ביום שמחכה לי היום ורציתי לחזור לישון – אפילו יותר ממקודם. רצונות לחוד, ומעשים לחוד.

ירדתי במרדות – של הבית החדש – במהירות לקחתי את התיק נשקתי לאמא ויצאתי לעבר תחנת האוטובוס, לעבר בית-הספר החדש בו אני עומדת ללמוד.

היה זה יום ראשון 12 נובמבר, לא הצלחתי להבין למה הורי לא יכלו לעבור בתחילת השנה והייתי צריכה להגיע לכיתה באמצע השנה וכיוצא מזה להיות 'הילדה החדשה'. האוטובוס הגיע ובמהירות כבר הייתי בבית הספר, ניגשתי למזכירות ואמרו לי שאני הולכת להיות בח'5.

התחלתי ללכת לעבר כיתתי החדשה, מלאה במחשבות ותהיות לגבי עתידי, ובעיקר לגבי מה הולך לקרות עכשיו; איך יקבלו אותי, מה יגידו, יתייחסו אלי יפה או יזלזלו.

הגעתי למבנה עליו אמרה לי המזכירה לבוא וחיפשתי את השלט של הכיתה, כאשר מצאתי ראיתי שכתוב בצבע ירוק בהיר ח'5 דפקתי על הדלת במהירות, מחכה לתשובה. "יבוא" שמעתי קול של מורה מעבר לדלת, פתחתי את הדלת בשקט וחייכתי, "הו, שלום לך את בטח שירה, צדקתי?" "כן" אמרתי, עדיין מחייכת בפחד. "בואי, היכנסי ותכף אציג אותך בפני הכיתה" אמרה בקול רם, קול של מורה. "שקט תלמידים, בבקשה" אמרה, הכיתה השתתקה. "אז זו התלמידה החדשה, שירה והיא תציג את עצמה".

"טוב, אז אני שירה ואני בת 14 וקצת. הגעתי הנה מחולון, אני משחקת טניס ויש לי שני אחים ואחות ו..יש עוד משהו?"שאלתי. "תודה שירה" אמרה המורה. "התיישבי בבקשה בשולחן שם, האחרון מימין". הלכתי בשקט, כל הכיתה הסתכלה עלי, כאילו בחנה לראות מי עומד מולה. כבר מהסתכלות עליהם ראיתי מי נחמד יותר – ומי נחמד פחות. המשכתי לחייך, רציתי שיתפסו אותי בתורה אדם חיובי ולא בתור אחת פחדנית. התיישבי במקומי והבנתי שהשיעור הוא תנ''ך, הוצאתי את ספרי והתחלתי ללמוד.

כך הזדחל לו היום עד שהגיע לסיומו, בסוף היום טלפנתי לאמא וביקשתי ממנה שתבוא לקחת אותי. היא אמרה שהיא לא יכולה אבל אני יכולה ללכת ברגל. התחלתי ללכת ובאמצע הדרך הרגשתי יד אוחזת בידי, סובבתי את פני וראיתי נער טיפה יותר גבוהה ממני אוחז בידי בחוזקה.

"כן?" שאלתי בלחישה, מקווה שלא שמעו את הפחד.

איך? אשמח לתגובות בונות.