פתטיות זה כאן.

אני שונאת את עצמי על זה שאני מתגעגעת.

למה לא נתת לי להתגבר עליך בשקט?

הבנתי, עזבת. אבל למה לשחק בי? בשביל מה סתם לחזור ולהביא איתך קופסת הפתעות מלאה בתקוות שווא, תקוות שאולי יש סיכוי, אולי זה בכל זאת לא אבוד, אולי תחזור.

כבר כמעט הצלחתי להתגבר עליך. כבר כמעט הצלחתי לשמוע את השם שלך בלי לבכות. כמעט הצלחתי לא להיזכר בך מכל דבר. כמעט הצלחתי להפסיק לחלום עליך. כמעט הצלחתי להפסיק לחשוב עליך. או ככה לפחות הייתי אומרת לעצמי.

ועכשיו הפלת עלי את הכל מחדש.

ומה שמצחיק פה, זה שבאת, נתת לי שוב תקווה, תקווה שקופה ועיוורת לכלום, שאני כמו טיפשה, כמו תמיד האמנתי, ואז הלכת.

ואז שוב הלכת.

ואז שוב עזבת אותי.

אני שונאת את עצמי.

אני שונאת את עצמי על זה שאני מתגעגעת.

אני שונאת את עצמי על זה שאני לא מסוגלת לשנוא אותך.

במשך כל החודש הזה אחרי שעזבת ניסיתי לקום כל בוקר ולהגיד לעצמי שאני שונאת אותך. למרות שאני יודעת שזה לא נכון.

חודש אחרי שאמרת לי את המילים הנוראיות האלה שאני לא רוצה לזכור אבל בחיים לא אשכח, אמרת שאתה אוהב אותי, וזו הסיבה שאתה עושה את מה שאתה עושה...כי מגיע לי יותר טוב מזה, יותר טוב ממך. כי אתה רק רוצה שאני אהיה מאושרת.

מי קבע? מי קבע שזה מה שמגיע לי? מי קבע שאני לא מאושרת? אותי חשבת לשאול בכלל?

כל מה שעשית היה לקחת את הרגליים שלך ולעזוב. חודש שלא התקשרת. חודש שלא התחברת לשום מקום. חודש שלא ראיתי אותך.

חודש של הרס ושנאה עצמית, חודש של ריקנות, חודש ללא תקווה שאתה הבאת עלי. לא הייתי ככה לפניך ואתה יודע את זה.

אבל לא היה אכפת לי. לא היה אכפת לי משום דבר, כי אהבתי אותך.

כן, חתיכת בן זונה, אהבתי אותך. אהבתי אותך יותר מכל דבר אחר. זה בכלל אומר משהו בשבילך? אני הייתי משהו בשבילך? באמת היה אכפת לך ממני?...

חודש. 30 יום בדיוק עברו שלשום מאז שעזבת. ופתאום הופעת.

כמובן שאצל שפן מדופלם כמוך זה בחיים לא יהיה פנים מול פנים, אבל בכל זאת הראית סימן חיים. תאמין לי, אני עדיין לא מבינה למה.

רק אמרת עוד שטויות, ושרצית סה"כ לבדוק מה שלומי. המשכת להתעקש על זה שאתה אפס, ושמגיע לי יותר טוב. אני מתחילה להאמין שאתה צודק.

אמרת לי שאתה אוהב אותי, ושאני בחיים לא אשכח את זה. אח"כ אמרת שתיצור קשר מחר,

למרות שידעת שזה לא נכון.