פתטיות זה כאן.

חזרתי לזה. חזרתי לחתוך.

אחרי תקופה שלגמרי לא נגעתי בזה, לא הרגשתי צורך בכלל כי הרגשתי די טוב עם עצמי, לשם שינוי.

אבל חזרתי.

אני אפילו לא יודעת למה...

בגלל הלחץ מההורים, או בגלל שאני לא עושה שום דבר חוץ מלאכזב את עצמי, או בגלל שאני פשוט נהנית מלהכאיב לעצמי, לא יודעת. באמת שלא.

כשזה התחיל זה היה על תקן "עונש".

"את חתיכת אפס וכישלון, זה מגיע לך".

זה היה כואב והייתי נרתעת, אבל עכשיו זה כבר לא בגלל הכאב, זה בשביל הכאב.

זו מין דרך מעוותת וחולנית שעוזרת לי להמשיך הלאה. איכשהו.

כשהפסקתי ו"לא הייתי צריכה" יותר, הרגשתי טוב, הרגשתי בסדר.

אבל כשחזרתי זה פשוט מרגיש כמו ב-היי...כמו מכור לסיגריות שהצליח להיגמל, אבל אז כשהוא שוב טועם את הטעם המתוק הזה, שהוא כ"כ אוהב, הוא רק מתמכר מחדש ועוד יותר.

התחלתי להתמכר לכאב הזה...התחלתי פשוט רק לחשוב עליו כל הזמן ועל איפה ומתי אני אקבל את "המנה" הבאה שלי ממנו.

כל פעם שמעיק לי על הלב, כל פעם שאני עצובה או רע לי, כל פעם כשקשה לי ואני כבר לא יכולה לסבול יותר שום דבר,

אני פונה אליו.

אל הכאב המתוק הזה, שאני יודעת שתמיד שם, ותמיד יגרום לי להרגיש יותר טוב.

(?)...