תיבת פנדורה

אני לא כזה טיפוס רגשני. בעצם, אני כן אבל לא תזהו את זה מהבהות הפנים שלי, בד"כ.

"זה לא נוח הדירה הזאת, לחדר שלנו אין חלונות. והחדר של דימה קטן מידיי", אבא אומר עם משהו מזלזל בקול שלו, האדום בלחיים שלו בולט מהויסקי. "נכון דימה?", ואחי עונה בחיוב. אני מסתובבת לטלוויזיה כדי לא להשתתף בשיחה שמתחילה להתרקם בשולחן. "החוזה נגמר בספטמבר, אני אומר שנוכל לחפש דירה. באיזור או לא. ל' תוכל להמשיך ללכת לבית ספר הזה אבל נשנה איזור"... אני לא אומרת כלום, זה נושא רגיש. אמא מתחילה לעצבן בשאלות מתנשאות, "באמת חובה לך ללכת לבית ספר הזה?" היא משוכנעת שהוא משפיע עליי לרעה. אני עונה לה כן, בטון די כבד. "זה מה שאמרת גם פעם שעברה" אחי מתערב ואני צועקת עליו שיתעסק בעיניינים שלו. הם מנסים להבין למה אני נסערת אני אומרת שכלום וממשיכה לבהות בטלוויזיה, VH1. אני ממלמלת מילים של השיר בתקווה שיעזבו אותי. רק אמא קולטת את זה, נראה לי היא מרחמת עליי, אולי היא איכשהו הבינה כמה המעבר היה קשה לי פעם שעברה.

אחי מתחיל לדבר איתי, נראה לי הוא היה המום שצעקתי עליו שיתעסק בעיניינים שלו מקודם. אני מרגישה את הדמעות חונקות בגרון ואומרת שאני צריכה ללכת לשירותים. אני מצליחה לשמור על הבעה נורמלית עד לשירותים ושם מתפרקת. בכיתי. בשירותים של הבית שלי. 

המעבר מהבית הקודם היה אחד הדברים הכי קשים שעברתי בחיים, אם לא הכי קשה. מה זה שנתיים-שלוש של בדידות? זה לא יכול לחזור על עצמו, אני לא אעמוד בזה שוב. כל כך קשה לי אם אנשים! אני שונאת שינויים! ועד שדברים מתחילים להשתפר... והכל טוב ויפה, הדבר הזה לא יכול ליפול עליי ככה אני לא מוכנה, זה כל כך קשה. והתחושה הזאת שבסופו של דבר, אנחנו כן נעבור. השנה או שנה הבאה... או שנתיים- זה באמת ישנה? אני לא רוצה להתמודד עם זה. לא רוצה.

הא פאק בא לי סיגרייה לא עישנתי יומיים...