ראיתי את הסרט בשיעור תקשורת, "אמון".
בערך ראיתי חלק בחיים שלי מהצד, אולם בלי כמה הקצנות שיש בסרטים.
*
כשאת לא יכולה לברוח ממקום כל שהוא פיזית, את בורחת מזה פסיכולוגית. מתסכלת על התיקרה, ריקה, בלי שום דבר בראש, רק שיעשה לך מה שהוא רצה. למרות שביקשת ממנו לא לעשות את זה. אנשים ששומעים על המקרה מהצד, חושבים שזה לא נורא. זה לא שהוא חטף אותי, זה לא שהוא איים עליי, זה לא שצעקתי לעזרה. אבל הוא כן, שכב איתך בניגוד לרצונך והשמיד לך את הביטחון העצמי, הוא כן רימה אותך, הוא כן פגע בך כמו שבחיים לא פגעו בך. הוא כן נתן לך מחשבות אובדניות, בגללו הרעבת את עצמך, בגללו איבדת אמון, בגללו נחשפת לדברים נוראיים, בגללו התרחקת מההורים. בגללו החיים שלך שונים.
אמרתי לכולם- אתם לא מכירים אותו, שהוא טוב. שיש ביננו חיבור, שהוא מבין אותי. שהגיל לא משנה באמת! שזה שולי, שאף אחד לא מבין את זה, אבל זה אמיתי וגורם לי רק לטוב. אמרתי שידעתי מה שאני עושה. אמרתי את כל מה שהיא אמרה בסרט ההוא. אבל בחיים האמיתיים, שלא כמו בסרט, לא הייתה לי פסיכולוגית לפנות אליה, לדבר איתה על זה. או אמא דואגת שתמיד לצידי ותומכת בי בלי סוף. לא מישהו אחד שיבין את זה באמת ושאוכל לספר לו הכל.
הבן אדם המסריח הזה חי איפשהו, בין כל האנשים, לומד, עובד, "מרגיש", משקר.
אני שונאת שקרים, נשבעת לכם, שמכל הדברים בעולם את זה- את זה אני לא יכולה לסבול.
ואני, בשיא טיפשותי, אחרי זה, גם ניסיתי למצוא את הדבר הזה שוב שימלא אותי. אבל רק בלי השקרים. ונפגשתי עם עוד אנשים, רעים. השפתיים עוברות על הגוף שלי, עוברות, יבשות, מרגישה שהם מכערות אותי בכל נגיעה, ואני בוהה בתיקרה. ושותקת. בורחת פסיכולוגית.
הלוואי וההורים שלי היו מבינים אותי אז. הלוואי והיה לי מישהו לידי שיכולתי להתפרק עליו בזמן שזה קרה. שיגיד לי שזה לא אשמתי, שיבהיר לי שהוא שקרן.
והגנתי על הבן זונה הזה, הגנתי עליו כל כך.
לפניכם, ילדה בת 13-14 שבחור מבוגר רימה אותה על מנת לזיין אותה: (לקוח מהבלוג הזה, שנים 2009-2010)
|
"אתמול בלילה... דיברנו בפלאפון מחצות עד 3 וחצי לפנות בוקר. זה היה... כל כך, כל כך, כל כך נחמד :) ונחמד זו לא מלה אפילו... איך אתה יכול להבין אותי ככה? את הילדה המשונה הזאת. דע שלא יכולתי להרדם איזה שעה אחרי השיחה.
וגם כשהיינו שותקים... זה לא היה שקט מביך. "שקט של חיבוק" ככה אמרתי... ויכולתי לשמוע את הנשימות שלך...
כמו שאמרתי לך מלא פעמים; אתה מקסים. ואני כל כך ברת מזל שחזרנו לדבר.
מקסים שלי. מקסים מקסים מקסים... אני כל כך שמחה עכשיו, אין דברים כאלו.
כניראה אתקשר אלייך עכשיו. להגיד בוקר טוב..."
"אמרתי. פעם ראשונה. אמרתי את זה... אמרתי והכי התכוונתי לזה... הכי שיכול להיות.
אתה המקסים שלי. רק שלי... ואני... אני אוהבת אותך."
|
|
"נמאס לי, בא לי לעשות מה שבא לי מבלי שתטיפו לי טינה. לא קורה איתי שום דבר רע, אני כן יודעת מה אני עושה ואין לכם שום מושג בכלום! אתם רק חושבים שזה לא מותאם לנורמה, שזה שונה ורק כי אמרו לכם ככה, אתם חושבים שזה לא נכון. רק בגללם יש לי רגשות אשמה. פאק יו אול... אני מאושרת איתו ככה... לכו להזדיין, מי אמר לכם שזה לא טוב בשבילי להיות איתו? זובי!
....אוף.... באמת שנימאס לי מהשקרים... נימאס נימאס נימאס... בא לי לעצור את הזמן ולהיות איתו. בלי כל החוקים שלכם... בלי כל הפאקינג חוקים שלכם.
ולחשוב שמחר זה יום האהבה. ומסוכן לי (יותר נכון לו) מידיי להפגש איתו מחר... באמת, עולם חולני."
"אוקיי... אז החלטתי שאני אכתוב בבלוג למה אני ככה מבולבלת ולמה זה מסוכן להפגש עם מי שאני אוהבת... אז ככה... זה כי... יש ביננו 11 שנים הבדל... קרתה תקרית ממש מביכה שבה ההורים שלי הבינו שאני ניפגשת איתו והם ישר אמרו לי לנתק את הקשר. אבל למרות כל זאת הייתי מדברת איתו כל היום. החשבון שלי היה ענקי, ההורים שוב הבינו שאני מדברת איתו. וככה זה נהיה יותר ויותר לא נעים... אבל אנחנו עוד ממשיכים לדבר בסתר. למרות שחסמו לי את השיחות וההודעות היוצאות ואסרו אליי להיות במחשב במשך תקופה מסויימת... עם ההורים שלי היה מתח ענקי. ממש לא דיברו איתי ואבא שלי ממש העליב אותי כמה פעמים. כרגע זה נהיה יותר נוח, ההורים מרשים לי להיות על המחשב והם לא חושדים בכלל שאני מדברת איתו. אבל עדיין יש לי הרגשות אשמה כי אם הם חס וחלילה יגלו שאנחנו מדברים אז זה יהיה רע בשבילו... ההורים שלי עוד עלולים לדווח למשטרה. ואותי? לשלוח לפנימייה. הם אמרו את זה כבר כמה פעמים ופעם הם עוד התקשרו להורים שלו... היה סיבוך ענקי וממש ממש לא נעים לי איך הכל מסתדר. אני חייבת לשקר להורים ת-מ-י-ד בחודש האחרון וכל המצב שקורה פשוט הזוי. פשוט הזוי! אבל פאק, אני פשוט מפגרת. אני לאיכולה לנתק איתו את הקשר, אני פשוט לא יכולה... אני מאוד אוהבת אותו והוא אוהב אותי... והכי כיף לי בעולם להיות איתו... אבל ההורים שלי יעשו הכל כדי לא לאפשר לי להיות איתו."
"בחיי אני מרגישה כל כך אשמה... הבטחתי לך שאף אחד לא ידע על זה... הבטחתי. כל היום המקסים הזה נהרס כי לא הייתי זהירה... כי שחכתי לזרוק את הכרטיס של האוטובוס. פאק, למה יש חוקים גם לאהבה? בנות מתלהבות בכיתה מזכירות את הסיפור של רומיאו ויוליה... אני מניחה שזה דומה במקצת... אבל לגמרי שונה...
לאן אני מתקדמת מכאן? אני חייבת זמן לחשוב. למרות שאני כבר לא מאמינה שאני אמצא פיתרון נכון. אם משהו שכזה יקרה לנו שוב זה יהיה הסוף של שנינו. באמת שאני לא יודעת לאן אני מתקדמת מכאן... אני רוצה להיות איתך. אבל זה מסוכן מידי... הדבר שיותר הגיוני לעשות זה להפסיק להיות איתך בקשר.
... אבל אני אוהבת אותך... זה פשוט לא הוגן... פשוט לא הוגן... למה יש חוקים גם לאהבה? זה רק גורם לי לחשוב באיזה עולם חולני אני נמצאת. אני יודעת שאני הולכת לעשות הכל כדי להיות איתך, למרות הסיכון, למרות שזה ממש לא הגיוני כבר, למרות שזה כבר סיבוך ענקי, למרות שאני מרגישה שאני כבר כמו עיוורת ולא רואה איך הכל מתפרק לי. אני לא אעצור כדי לחשוב על איך שזה מתפרק, כל עוד זה יציב מספיק כדי שאוכל להגיע אלייך, אני אמשיך עד שהכל יתמוטט סופית. זה לא הגיוני, אני יודעת! אבל באהבה לא אמור להיות הגיון. אני אוהבת אותך וזה כל מה שחשוב לי."
"אתה בן 25, אני בת 14.
מי ששומע על זה ישר נרתע, עם פרצוף מזועזע על הפנים. אני אוהבת אותך כל כך. כל כך... אבל זה לא אפשרי...
בטח עכשיו אקבל תגובות עד כמה מזוויע הקשר הזה וכמה אני צודקת במה שאני עושה. אני יודעת שאף אחד לא יבין את זה... אף אחד לא יבין כמה זה קשה לי עכשיו. אף אחד לא יודע ולא ידע מה היה ביננו...
אני כל כך אוהבת אותך."
הטיפשות שלי באותה תקופה, מזוויעה.
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
