עיניים גדולות חומות ועייפות, חודרות. יש בהם משהו מלנכולי אבל מנחם. אני מתמכרת למבטים האלה.
*
למורה להפקה יש את אותו המבט, רק יותר רגשי וחם. יש בו משהו שתמיד הקסים אותי, איך שהוא מדבר על צילום ועל סרטים. על כישרון, על הנצחת הרגע, על אומנות, פילוסופיה. במילים שלו יש המון אמת, תשוקה, רגש. הוא אוהב את מה שהוא עושה.
והעיניים שלו הורגות אותי כי הן מעלות זיכרונות על גברים, בעלי תשוקות אחרות. אני רואה את העיניים שלו מסתכלות על הכל כמתוך עינית מצלמה. הוא זז כל הזמן מפינה לפינה, יושב במקומות אחרים, המבט שלי עוקב אחריו נמרצות. הוא יכול להבלע ברקע, הוא צלם אמיתי. הוא מדהים אותי.
לפעמים אני חושבת שהוא מבין אותי, גם כשאני שותקת. הייתי רוצה לדעת עליו יותר, ואם כבר מדברים- אני מקנאה באישתו.
בזמן שראינו סרט דוקומנטרי, הוא התיישב מאחורי, שם יד על הכתף שלי, הסתכל לי בעיניים ושאל, "הכל בסדר איתך?" הבטתי בו, והחזרתי "אהא" שקט ומסגיר. העיניים שלי דמעו משום מה, אחרי שהוא הלך. מאוחר יותר באותו שיעור הוא אמר לי שאני יכולה לדבר איתו על הכל. ושוב היו לי דמעות כשהוא לא שם לב.
הבנתי באותו רגע שאני זקוקה לבן אדם כמוהו, שיראה בעיניים שלי שמשהו לא בסדר ופשוט ישאל אותי בתמימות, "את בסדר?". הבנתי שאני בן אדם לא מציאותי, שהכל אצלי יותר מידי מוקצן או קיצוני, ובין הרגעים הקיצוניים הללו ישנה ריקנות וחוסר משמעות גדולה.
וכשההפסקה גדולה מידי בין מקרה קיצוני אחד למשנהו, אני מזיקה לעצמי נפשית, מנטאלית. או לפחות מחפשת את זה. אני מחפשת רגשות. נראה לי שהבנתי שאני בן אדם מאוד רגיש, אפילו רומנטי, אפילו מלנכולי.
אולי זה דבילי שהבנתי את זה ממשפט שנאמר מהמורה שלי? הייתי רוצה להגיד לו את זה, מה הוא עשה לי אז. הייתי רוצה להגיד לו שאני מצפה לשיעורים שלו ושהוא המורה הכי טוב שיצא לי ללמוד איתו, ואפילו אח"כ להוסיף שאני אפילו חושקת בו איכשהו.
אני עמוקה מידי?
אני לא חושבת שזה חיסרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
