תיבת פנדורה

ימים באווירה מלנכולית.

עכשיו בשיעור לשון, תיק מסתיר את הנייד ואני שותה קפה מהמכללה. אני רוצה לקרוא ספר. מחר מבחן שאכשל בו... אין טעם אפילו ללמוד. בהמשך היום שיעור הפקה, המורה יעשה לי את הפרצופים הקבועים שלו ואתרץ שלא הרגשתי טוב. ערן אולי יתקשר בהמשך היום, לחמש דקות יבדוק אם אני עדיין חיה וננתק בתירוץ שמישהו מאיתנו בדיוק הולך לאכול או לנמנם או להתקלח. אציין במרומז שאני מתגעגעת וננתק את השיחה בתחושה מעט מביכה שכזאת, לא נינוחה. א' שוב לא ישלח הודעה ואני אשקר לעצמי שזה לא מזיז לי. המורה ללשון מסבירה איזה ביניין זה "מניקה". הרמתי את העיניים ללוח ועדיין לא מבינה. אני צריכה להתאמץ להבין, הא? לשון ב' לא יבוא בקלות.. מתנגן לי פינק פלויד באוזניה שמוסתרת עם השיער. הקפה התקרר. אני בכלל לא אוהבת את הקפה הזה. 

ביומיים האחרונים אני מרגישה שאני מסתובבת עם דמעות בעיניים ואני עלולה לפרוץ בבכי ילדותי בכל שניה, מעניין למה. אולי זה מהגשם. אולי פשוט אני נהנת לרחם על עצמי. הכל צפוי מידי פה, צריך שינוי. יש לי יכולת לשנות? ספק... 

שוב עיניים ללוח. על מה היא מדברת? אמשיך לכתוב כדי להתרוקן .  המורה אומרת שמי שקורא קצת ספרים לשם שינוי- יצליח בבגרות. ספק... עוד לגימה הקפה הקר והמר. למה אני ממשיכה לכתוב? המורה מסבירה איזה ביניין זה "לחיות"