הוא היה באנג נאמן, עם מבחנה גדולה שמכילה הרבה, ישב בכבוד בחדר שלך עד שבסערת רגשות של מכור, לקחת אותו לפחים ושברת אותו בלי לחשוב. הוא לא עשה לך טוב יותר. ידעת שאם תחשוב על זה לא תעשה את זה, אז פשוט עשית את זה, לקחת אותו לפחים, ניפצת ויצאת לרוץ. כבר באותו יום בקבוק אלוורה מטונף קישט לך את החדר. זו גם התקדמות, אתה מניח. כי הפלסטיק הוא זמני, והזכוכית כבד, ונוכח מידי.
הפלסטיק מספק אותך כשאתה צריך אותו, הוא פחות נאמן, אבל בלעדיו אתה באמת תשבר. תזרוק אותו שוב ושוב, והוא פשוט יחליף צורות. אבל שום ראש לא ירגיע אותך כמו אז, כמו המבחנה הגדולה והשבורה ההיא. אתה לא תאסוף את הרסיסים, והם יתפזרו להם חופשיים בזבל היקום, ואף אחד יותר לא יוכל לטעום את הטעם הממכר הזה שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
