תיבת פנדורה

"מעליות, מעליות עולות יורדות ומתרסקות

אבל אני גבוה מכולם

כלום לא נוגע, כלום לא נוגע

רק המבט שלך."

הדברים האלה לא נוגעים בי, לא אכפת לי, גם אם אתה אשם במשהו, כבר לא אכפת לי. מה שמעניין אותי זה רק אתה. השאר מצידי שילך לעזאזל.

סליחה אבל בתולים דוחים אותי. או כאלה שעשו את זה בקושי פעם וחצי וחושבים שיודעים הכל.

אל תשאלו אם כואב לי! אם היה לי כואב יותר מידיי הייתי אומרת. למרות שכאב אני אוהבת. סקס טוב מורכח להשאיר סימנים. להתעורר ולמצוא מזכרות מאז זה הרגשה מעולה, מעבר לזה שאני חושבת שזה נראה יפה, משהו בתשוקה כואבת שמשאירה סימנים. לפני כמה זמן אחרי התחרמנות התעוררתי עם סימן כחול סגול עם השפה התחתונה בצד. לא ברור מי נשך, או הוא או אני. והאי ידיעה והסימן הכחול... יש בזה משהו מקסים כזה.

אל תשאלו "זה בסדר? את בסדר? הכל טוב?", או יותר גרוע, אל תשאלו אותי "אפשר?" אם זו לא הפעם הראשונה שלי. מוריד ברמות! כל עוד אני לא אומרת כלום פשוט אל תפסיקו. ואז תדברו בכלל, כל עוד זה לא משהו סקסי מידי פעם ככה, אל תדברו. מוריד גם כן. במיוחד לא שאלות מטומטמות. "מתי ההורים שלך חוזרים?" לא עוזר. דמיט.

אה וסליחה בתולים יקרים שלי, אבל אני לא סובלת לעזור לכם כל פעם לחפש את החור. אשכרה, אפילו לא הבתולים לא יודעים, אתם צריכים לעבור קורס בזה או משהו, אני לא מבינה? מה כל כך קשה. בכל אופן, עצה- שימו אותו בדגדגן ורדו לאט לאט למטה עד שתרגישו את החור ותכניסו. סבבה? סבבה. ואל תפחדו להיות דומיננטים, אם כבר נכנסנו למיטה ממה כבר אתה יכול להתבייש. ותן לבחורה להרגיש נאהבת ויפה. 

חוץ מזה אני לא סובלת גברים שלא יורדים לבחורות. סליחה? אז גם לא נרד לך. נראה אותך נהנה ככה. ועוד אני ובכלל 70% מהבנות גומרות בסקס רק כשיורדים להן. ואני? יש לי חוק, אני לעולם לא אזייף אורגזמה. לעולם. זה כמו לתת 100 לתלמיד שנכשל. מה הטעם?

וסליחה שאני שרמוטה בת 16 באמת. זה לא יפה בעליל, אני יודעת. מה לעשות, אני נהנת לי בכל אופן. תהיו ביקרותיים, זה על הזין שאין לי.

בא לי איזה מישהו מנוסה שידע לעשות הכל כמו שצריך, אוח.

אני לא כזה טיפוס רגשני. בעצם, אני כן אבל לא תזהו את זה מהבהות הפנים שלי, בד"כ.

"זה לא נוח הדירה הזאת, לחדר שלנו אין חלונות. והחדר של דימה קטן מידיי", אבא אומר עם משהו מזלזל בקול שלו, האדום בלחיים שלו בולט מהויסקי. "נכון דימה?", ואחי עונה בחיוב. אני מסתובבת לטלוויזיה כדי לא להשתתף בשיחה שמתחילה להתרקם בשולחן. "החוזה נגמר בספטמבר, אני אומר שנוכל לחפש דירה. באיזור או לא. ל' תוכל להמשיך ללכת לבית ספר הזה אבל נשנה איזור"... אני לא אומרת כלום, זה נושא רגיש. אמא מתחילה לעצבן בשאלות מתנשאות, "באמת חובה לך ללכת לבית ספר הזה?" היא משוכנעת שהוא משפיע עליי לרעה. אני עונה לה כן, בטון די כבד. "זה מה שאמרת גם פעם שעברה" אחי מתערב ואני צועקת עליו שיתעסק בעיניינים שלו. הם מנסים להבין למה אני נסערת אני אומרת שכלום וממשיכה לבהות בטלוויזיה, VH1. אני ממלמלת מילים של השיר בתקווה שיעזבו אותי. רק אמא קולטת את זה, נראה לי היא מרחמת עליי, אולי היא איכשהו הבינה כמה המעבר היה קשה לי פעם שעברה.

אחי מתחיל לדבר איתי, נראה לי הוא היה המום שצעקתי עליו שיתעסק בעיניינים שלו מקודם. אני מרגישה את הדמעות חונקות בגרון ואומרת שאני צריכה ללכת לשירותים. אני מצליחה לשמור על הבעה נורמלית עד לשירותים ושם מתפרקת. בכיתי. בשירותים של הבית שלי. 

המעבר מהבית הקודם היה אחד הדברים הכי קשים שעברתי בחיים, אם לא הכי קשה. מה זה שנתיים-שלוש של בדידות? זה לא יכול לחזור על עצמו, אני לא אעמוד בזה שוב. כל כך קשה לי אם אנשים! אני שונאת שינויים! ועד שדברים מתחילים להשתפר... והכל טוב ויפה, הדבר הזה לא יכול ליפול עליי ככה אני לא מוכנה, זה כל כך קשה. והתחושה הזאת שבסופו של דבר, אנחנו כן נעבור. השנה או שנה הבאה... או שנתיים- זה באמת ישנה? אני לא רוצה להתמודד עם זה. לא רוצה.

הא פאק בא לי סיגרייה לא עישנתי יומיים...