תיבת פנדורה

ימים באווירה מלנכולית.

עכשיו בשיעור לשון, תיק מסתיר את הנייד ואני שותה קפה מהמכללה. אני רוצה לקרוא ספר. מחר מבחן שאכשל בו... אין טעם אפילו ללמוד. בהמשך היום שיעור הפקה, המורה יעשה לי את הפרצופים הקבועים שלו ואתרץ שלא הרגשתי טוב. ערן אולי יתקשר בהמשך היום, לחמש דקות יבדוק אם אני עדיין חיה וננתק בתירוץ שמישהו מאיתנו בדיוק הולך לאכול או לנמנם או להתקלח. אציין במרומז שאני מתגעגעת וננתק את השיחה בתחושה מעט מביכה שכזאת, לא נינוחה. א' שוב לא ישלח הודעה ואני אשקר לעצמי שזה לא מזיז לי. המורה ללשון מסבירה איזה ביניין זה "מניקה". הרמתי את העיניים ללוח ועדיין לא מבינה. אני צריכה להתאמץ להבין, הא? לשון ב' לא יבוא בקלות.. מתנגן לי פינק פלויד באוזניה שמוסתרת עם השיער. הקפה התקרר. אני בכלל לא אוהבת את הקפה הזה. 

ביומיים האחרונים אני מרגישה שאני מסתובבת עם דמעות בעיניים ואני עלולה לפרוץ בבכי ילדותי בכל שניה, מעניין למה. אולי זה מהגשם. אולי פשוט אני נהנת לרחם על עצמי. הכל צפוי מידי פה, צריך שינוי. יש לי יכולת לשנות? ספק... 

שוב עיניים ללוח. על מה היא מדברת? אמשיך לכתוב כדי להתרוקן .  המורה אומרת שמי שקורא קצת ספרים לשם שינוי- יצליח בבגרות. ספק... עוד לגימה הקפה הקר והמר. למה אני ממשיכה לכתוב? המורה מסבירה איזה ביניין זה "לחיות"

אתה לא העבודה שלך, אתה לא כמות הכסף שיש לך בחשבון בנק. 

אתה כלום- למעשה.

מגיל צעיר מכתיבים לך שאתה יכול להיות הכל- זמר רוק, נשיא, שחקן. אתה מתחיל להבין שלא כך בנויה המציאות- ואז אתה כועס על הרעיון הטיפשי הזה שגידלת בראש. ואתה כועס, אוה- אתה כועס.

אני רואה מועדון קרב ללא הפסקה, הוא מתאר מה שאני מרגישה בצורה כל כך אמיצה. עלו לי המון שאלות במהלך היום, אני לא זוכרת את רובן. שאלות על משמעות. כנראה הגיע לי התובנה מוקדם בחיים שאני בעצם כלום. כמו כמעט כולם. 

אני לא ראיתי מעולם משמעות בבית ספר- בית ספר מחדיר בך בכח ערכים של לאומיות, וגם בעיקר מלמד אותך להיות צרכן נאמן. מראה לך את נתיבך האומלל וחסר המשמעות שלך- למד טוב, למד טוב, עבוד, תתחתן, תעשה שני ילדים, תותיר להם ירושה, הם ילמדו, ילמדו, יעבדו, יתחתנו, יגדלו שני ילדים וכן הלאה. אני לעומת זאת- הייתי מעדיפה להיות בן אדם שאין לו מה להפסיד. הם הכי מסוכנים- לא כך?

נראה לי התכונות החשובות ביותר בבן אדם הן אומץ, סקרנות והיכולת והרצון להטיל ספק. אני חושבת שאנשים שתכונות אלו חדורות בהם, באמת יכולים לחיות בתשוקה בעולם. בחיפוש אינסופי של אמת שאינה קיימת. מתסכל למדי, לא? אני נזכרת בעת כתיבה, שמישהו חכם אמר פעם שהוא חי את חיי היוקרה הכי גדולים מכל בן אדם בעולם. אומנם יש עשירים ממנו אך הם אינם חיים חיי יוקרה כמוהו- נטולי דאגות. 

אולי בגלל זה אני אובססיבית לסקס ולאהבה, כמו המון אנשים. זה כל כך מופשט וחסר ההגיון הזה שכולם דאגו לשתול בך, זה אמיץ, כנה. לא מותיר אותך ריק- ממלא אותך בתחושות ורגשות ומשכר אותך.

ע' חיבק אותי אחרי, ונישק אותי ללא סוף, גם כשזיין אותי. חשבתי שזה מוזר. 

מה א' היה אומר על זה? הייתי רוצה שיקנא. הייתי צריכה את זה, הא? כדי להפסיק לחשוב על א'. אבל רגע, זה כל מה שאני עושה. סעמק.

אני לא רגילה למחוות רומנטיות כאלה, אבל הן עשו לי טוב. אמרתי לו איזה שלוש פעמים שהוא נחמד. וגם שאני אוהבת את העיניים שלו. 

-

היה היה איש, נמוך, כל היום וכל יום בכה על מר גורלו שעשה אותו כה נמוך. היה מתפלל שיקרה נס ויום אחד הוא פשוט יגבה! רק זה היה חשוב לו. והוא היה בוכה ימים אחרי ימים אחרי ימים.

יום אחד, הופיע פיה בדירתו של הנמוך, קטנה וקסומה, ופנתה עליו, "אני נגליתי לפניך- על מנת להגשים לך משאלה אחת! כל דבר העולה ברוחך", הנמוך כל כך נבהל ממראה מיוחד ולא רגיל זה- עד שהוא נקפא במקומו ללא יכולת להוציא הגה מהפה. הפיה הקסומה שאלה למשאלתו שוב, אך האיש המסכן, עדיין בהה בה בפה פעור ועיניים מבוהלות. לאחר כמה דקות, הפיה איבדה את סבלנותה ונעלמה.

האיש האומלל שלנו פרץ בבכי, קילל את עצמו וגורלו. ונשאר נמוך ואומלל כל חיו.