אני חושבת שאני היחידה מבין החברים בפייסבוק שלא כתבתי כלום ולא שיתפתי כלום בנוגע למבצע "עמוד ענן", פשוט כי אני לא חושבת שאני מבינה בזה מספיק כדי לגבש דעה. אותי אישית מעצבנים ילדים בני 16 שאומרים שביבי לוזר. אני חושבת שיש דרכים יותר מתורבתות להביע את דעתך, אם יש לה נימוקים הגיוניים.
אני בטוחה שהיו שיכולים כל שהם לפני הפסקת האש בכל זאת. ודעות כמו, "צריך לרצוח שם את כולם" מחליאות אותי. אני מודה שאני ילדה, ואני לא מבינה בזה, אבל עד כה לא שמעתי באמת פיתרון הגיוני לכל המצב. אז אני לא רואה סיבות לקטר בצורה כזאת, זה נהפך לטרנד פשוט.
לפני שבוע, הייתי ב"מסע ישראלי מבראשית", וחוויתי שם באחד מן הימים חוויה מעוד מעניינת. אני תוהה אם זה בגללי; שאני נוטה להתסכל על דברים בצורה ספרותית מידי או שמא זה באמת היה עוצמתי גם לשאר.
בדיוק ירדנו לכותל, היינו מולו. אני זוכרת ששוב קיטרתי שהצד של הנשים קטן בהרבה. זה היה בשעות אחר הצהוריים, השמיים כבר החלו לשנות צבעם לכבוד הערב, הייתי עם ידידים והמורה להפקה. אני זוכרת שמישהו אמר "אתם שומעים את זה?" עם עיניים מפוחדות ומורות לך להיות בשקט.
צבע אדום, שם, ליד הכותל עצמו. מי היה מאמין? המורים דחקו בנו לאיזשהי מנהרה השימשה כ"מרחב מוגן" מאולתר. בלת ברירה אני נגררת אחריהם אך עדיין הגנבתי מבטים לכותל- הוא היה ריק מאדם. רק כמה כיסאות פסטיק היו מפוזרות ברחבה.
עברה בי המחשבה על האירוניה שבדבר, הלוא מי שמאמין לא מפחד? חשבתי שזה פילוסופי מידי ועזבתי את זה. לא נכנסתי למנהרה, עמדתי מחוצה לה עם עוד אנשים שלקחו את זה בקלות. הזעקה אמיתית ראשונה ששמעתי, והבום הראשון והייתי רגועה יחסית.
הם יוצאים מהמנהרה, בנות בוכות, המון טלפונים, אחי מתקשר, אני עונה מצחקקת ואומרת שהכל טוב. אני רואה שהרחבה של הכותל עדיין ריקה רובה. שמתי לב גם לבחורה שהתעלפה בסמוך לרחבה, מטפלים בה. עוברת לי המחשבה אם היא עושה את עצמה או שבאמת נבהלה עד כדי כך.
בזמן שיתוף החוויות מן ההזעקה הראשונה בירושלים עם החברים, אנחנו שומעים בומים קטנים, לא רחוקים. אחד אחרי השני. אלו היו זיקוקים ויריות באוויר מהמסגדים. ואנחנו בצד השני רק מקשיבים ומזועזעים.
הנחמנים החלו לרקוד ולשיר, ואנחנו איתם. "והעיקר, לא לפחד, לא לפחד כלל". אני אתאיסטית, אבל למרבה הפלא היה לי נעים לשמוע את זה ולשיר את זה בקטנה איתם.
חברה שלי רצתה להתפלל בכותל אז הלכתי איתה. הכותל החל להתמלא בנשים, אבל פחות מבדרך כלל. יכולתי להצמיד את המצח פעם ראשונה בחיי אל הכותל על אמת. העברתי עליו יד. חשבתי על הקור של האבנים האלה. ועל העובדה שאילו אשכרה אבנים. כשהעברתי את היד שוב, להרגיש טוב יותר, הפלתי כמה פתקים והרגשתי לא נעים. התסכלתי למטה למצוא אותם ואני מגלה שיש שם מאות של פתקים על הריצפה- דרוכים, מלוכלכים, מוזנכים. זה היה מתסכל. התסכלתי לימיני לאישה הדתייה, היא אמרה המון לחישות נורא מהר וניסיתי להבין אותה, כל מה ששמעתי היה "אמן" ו"בבקשה" שחזרתי על עצמן המון פעמים. העיניים שלה היו עצומות אז התסתכלתי עליה ללא בושה. עדיין חושבת כמה שזה מתסכל.
והדרך חזרה לאכסנייה מן הכותל הייתה מלווה בהמון שירים להעלת המורל, יחד עם כמה דתיים ברחובות העתיקים של ירושלים. וברקע הירידיות מהמסגדים. וירושלים היפה מלאת אור וחן ברקע.
זה היה כל כך עצוב. אתם לא חושבים? הניגוד החד הזה.
פשוט, ניגוד. והוא נגע בי כל כך חזק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
