תיבת פנדורה

בחור חכם שהסנפתי איתו כמה פעמים אמר לי שזה שאני מסדרת את החדר, מאורע נדיר כמובן, אומר הרבה דברים טובים לגבי מצבי הנפשי. אמר שזה אומר שאני אוהבת את עצמי. אז סידרתי את החדר היום. 

השעה שמונה בערב, התעוררתי לפני ארבע שעות, וראיתי בחצי הכרה משחק כדורגל, אחרי שהוא הסתיים, ראיתי סדרת נטפליקס שגורמת לי למחשבות אובדניות. רציתי לעשות ראש אבל לא רציתי שהיום חופש היחיד שלי בשבוע יתחיל ויסתיים כזה מהר. נזכרתי שלא אכלתי ובמקרר אין כלום, אז תיכננתי לצאת לאכול באלנבי. אולי היציאה מהבית תביא לי איזשהו עניין. אני קמה וקולטת כמה אני דוחה. איזה עניין יביא לי לצאת החוצה לאכול לבד? סתם עוד משוגעת מני רבים ברחוב הקודר הזה. קודם להתקלח. אה, וכביסה. ולהוציא את הזבל. גנבתי כמה ביסים של שוקולד מהמקרר והתיישבתי שוב על המיטה. הפעם מול הבלוג. אני בעירפול של בין דיכאון למניה, והמחשבות שלי חד גווניות ונטולות מרקם. אולי הכתיבה תציל אותי. 

החוזה דירה שלי מסתיים במרץ, הדירה הזאת הייתה החלטה מאוד נועזת וחכמה. הבית פורה וחי, ויותר יפה מכל בית שגרתי בו לפני. כנראה בסוף החוזה הרומן שלי עם הדירה יגיע לסופו, וכל אחד מהשותפים ילך לדרכו, הם כבר מסודרים, יש להם חברים משלהם ואף אחד לא צריך אותי, החרדות שלי הוצתו בימים האחרונים ופחדתי להגיע לאותו מצב של הדירה הקודמת שלי. לבד בדיכאון בניחוח באנגים, קרטוני דומינוס מפוזרים בחדר אחרי שמרוב שיעמום וסטלה הייתי מסיימת מגשים שלמים לבד, ולפעמים כשהייתי נזרקת לדיכאון עמוק ותמהוני, הייתי יוצאת במסכת תפגעו בי בבקשה לקצת מזומן תמורת מציצה פה ושם, ריקנות חסרת משמעות מופלאה ובודדה להחריד. 

בהתקף של מניה בשש בבוקר החלטתי שאני טסה מפה במרץ לעזאזל הכי רחוק והכי זול. איך עברה לה עוד שנה ולא עשיתי עם עצמי כלום? אני אטוס להודו, לבד, אני אקח הלוואה ואני אחזיר אותה אח"כ. הרי תמיד רציתי שלא יהיה לי מה להפסיד, לא? זה היה החלום. שאוכל לעשות מה שאני רוצה כי שום דבר לא יחזיק אותי לעשות מה שאני אמורה. אז אין לי יותר מה להפסיד. לא אהבה, לא חברים, לא משפחה. אגיע לשם ואהיה הכי לבד. והקארמה תנחה אותי. אחרי זה אני אחזור, ואתחיל לבנות את החיים שלי. 

זהו, אני יורדת לקנות אוכל.