תיבת פנדורה

חושבים סטוציונרים הם חסרי רגשות?

אז אני אגיד לכם ההפך. סטוציונרים מכורים לרגשות, לאהבה, לתשוקה, לריגושים, למתח, לצלקות. הם מחפשים אותם בכל חור את הרגשות האלה.

ןכשהם משיגים את הריגוש- כדי שהוא לא יחלש ויתפוגג הם מרפים ממנו וממשיכים הלאה לריגוש הבא לפני שהם יפתחו משהו לקודם, כמו מנגנון הגנה שעם הזמן הופך לטבעי והם לא מרשים לעצמם להקשר לכלום, כי בעולמם הכל בר חלוף ומיותר. וקשה להחליף סגנון חיים אחרי זה. הם אוהבים את המרדף, את הניסיון, את האקט ומצידם מה שקורה אחרי הוא רק ירידה.

תמיד אמרתי לחברות שלי, "פעם סטוציונר, תמיד סטוציונר". קשה לשנות את זה.

ואני הופכת לכזאת במהירות עכשיו. ואני לא בטוחה כבר אם זה רע. אולי מישהו יצליח לשכנע אותי אחרת. מי יודע.

"אין לא צריכה להראות לכם מסמכים, השטח הזה שלי". וקוראת למישטרה הבת זונה.

זהו, אין זולה.

ארבע נרגילות ומלא ראשים, שולחן, 4 ספות, כורסא, סכך, שטיח, מזרונים... זהו. אין. אין לאיפה ללכת כשמגרשים אותך מהבית, אין איפה לשבת ולעשן בכיף עם חברים במקום בית ספר, לתפוס נימנום בבקרים, אין איפה לחגוג, לשתות, לעשן פאקינג סמים. 

איפה אהיה ביום העצמאות עכשיו תגידו לי. ומה היא נזכרת לבוא אחרי שנה שהזולה קיימת? ועוד יש שלט של העירייה, "חורשה זמנית".

מבאס.

החיים שלי הם מעגל של טימטום ובכל סיבוב הטימוטום עולה ועולה, המהירות מועצת יותר ויותר... בבוא העת חוזק הסיבוב יגיע לרגע שבו לא אוכל להאחז בו ואצא ממנו לחלל הפתוח. עוד עצם מרחף בלי מטרה.

קוקאין. 

סקס.

זין על הכל כבר לא אכפת לי מכלום.

פאק כואב לי הראש מהנרגילה. ואני רוצה לישון. ואין לי חשק לסקס אפילו- הייתם מאמינים? גם כן. איזה מעגל של אשליות, תנו לי משהו אמיתי שאוכל להאחז בו. להשען עליו כולי... משהו אמיתי.