אני רוצה לאהוב, או שאני לא רוצה בעצם... או שאני רוצה פשוט שיואהבו אותי. והמוח מתרוקן למשמע המילים חסרות התוכן והדביקות המלאכותית מקפיאה לי את המחשבות, ואני לא חושבת ואני לא מרגישה, רק אומרת ושופכת... ורוצה משהו.
משהו.
לפחות משהו.
ואין לי סדר... אני פשוט אכתוב, אני אכתוב, ואתרוקן בדרך מקסימה כלשהי, ולא אחשוב על משמעות, לא הלילה.
לא הלילה.
לפחות לא הלילה.
ואני רוצה לדבר עם מישהו, על הא ועל דא, על חוסר משמעות, על חוסר רגשות, על סקס.
וכשאני בודדה ברגעים אלה יש לי סדר מסויים של פעולות. כמה שירים של טום וויטס או לאונרד כהן, כתיבה קצרה בבלוג, תה עם חלב וספר של מורקמי עד לשינה.
שיחת טלפון בבוקר עשתה לי מחשבות עמוקות מידי, לא מתאים לי עכשיו.
הוא מעלה את מה שהיה כנראה לנו על הלב ואף אחד לא ציין את זה: "איך שם בתל אביב, אין לך קטע עם אף אחד?" ושומעים שהמילים בוקעות מתוך חיוך ציני מעט.
"לא מה פתאום"
"בטוחה?"
"ברור נו, אני רוצה רק אותך"
"ואני רוצה רק אותך".
מנסה לא להתייחס לזה יותר מידי. מה זאת המערכת יחסים-לא מערכת יחסים הזאת? זה משהו באמצע בין רווקות לזוגיות? מה לעזאזל. למה שארגיש עצובה, אשמה וחייבת למישהו משהו. אני אמורה להיות חופשיה. לפחות בגוף, אם לא ברגש. ולמה אכפת לי כל כך. ולמה אני משיבה לו ל"אוהב אותך" ב"אוהבת אותך גם".
כל עוד לא ניהלנו שיחה רצינית, אני בסדר, נכון? כל עוד זה ככה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
