"כאן למטה, אני יותר מהיר" אמר ונעלם.
ולא הצלחתי לתפוס אותו, ארור שכזה חמק ממני בהינף אחד של מהירות הבזק.
חזרתי למטבח ולחצתי על הכפתור שיבשל את המים החמים לטמפרטורה שתרפא לי את הלב לכמה רגעים. פניתי לארון ושלפתי את הכוס המיוחדת ביותר, בעלת הקיבולת הגדולה מכל חברותיה הכוסות ועם ידית הנשיאה המנחמת.
חלון המטבח נכשל בניסיונתיו להסתיר את הרוח הריחנית והיא פרצה את עצמה לפתע לתוך קירות הבית. לרגע עצמתי את עיניי וניסיתי לאחוז במגע שלה.
צעקת הקומקום הקפיצה את שלוותי ומיד ניגשתי אליו ומזגתי את המים החמים לתוך הנחמה של הכוס. שבתי לסגור את החלון כדי שהרוח לא תבוזבז עוד ותשמור את עצמה בשבילי לעוד רגעים כאלה כשאזדקק לה.
התחלתי בצעדיי למרפסת.
רגליי החשופות נגעו בריצפה הקרה שבחוץ. המגע הזכיר לי את שלוות התרמילאי שמשקים כל בוקר אל הבחוץ וצופה בגווני הטבע של הירוקים והצהובים שמסתכלים על הים כאילו בהתנשאות והוא מצידו מבקש להתחבר אליהם אל תוך היבשה, שם בקצה השני של העולם.
התיישבתי אני על כיסא הפלסטיק בבית הקטן בתוך המושב הצנוע, צופה בעץ הקלמנטינות שעל אף שהוא יודע שמבחינתי הוא ככולו גוון הטבע שלי- לא הצליח להזדקף וליישר את גבו. לא אגיד שלא התאכזבתי מהמראה הנבול שלו.
הנחתי את גבי על הפלסטיק של הכיסא והצמדתי את הנחמה אל החזה. במקום ללגום ממנה, בחרתי להסניף את ריחה אליי לכמה רגעים. כזה שיהיה שריקת הפתיחה. הידקתי את החולצה לגופי וכשהתחילה הרוח לעבור דרכה, זה היה הזמן ללגום מהקפה.
עכשיו הבטתי למעלה. אילו הייתי רואה כוכב נופל, אילו לא היה צועק אלי ביהירות כזו ונעלם במהירות כזו. הייתי מבקשת ממנו שירחיק ממני את כל המחשבות האלה.
"הרשי לי לגלות לך " שמעתי את קולו של הכוכב.
"כוכבים נופלים אינם אלא אשליית הצופה בלבד".
לא רציתי לחשוב שאני משתגעת לכן במקום להשיב לו על דברי הטיפשות האלו בחרתי לקחת לגימה נוספת בעוד עיניי שוטטו לצדדים וניסו לאתר את מיקומו האמיתי של הכוכב המדבר.
"אני מודע לכך שכרגע דבריי נראים כתימהון. אין לי כל ספק שעצם שיחתי איתך כרגע היא הוכחה בפני עצמה לקיומי".
ואני מצידי הנהנתי ומיד הרגשתי שכל העניין מגוחך והפסקתי.
"הביטי אל כל חבריי הכוכבים והבחיני לרגע בעמידתם בשמיים"
הסתכלתי למעלה ולראשונה ראיתי שצבע השמיים אינו כחול כלל, אלא מרוח בגווני צבעיהם של הכוכבים.
הוא המשיך. "מאור השמש אינו חדל מלסוב אותך ואת כל סביבתך.
כשהמאור קצת נעלם ונהיה חשוך, אתם בני האדם תכף ומיד מתחילים לחשוב מחשבות גדולות". הידקתי את הספל אל כפות ידיי.
"על פי ידיעת כולכם, השמיים מתמלאים בנו הכוכבים ואנו מציפים אתכם ברגשות שלכם ומתאימים את עצמנו לכל אירוע על פי בקשתכם.
למשל אני זוכר לך את הלילה ההוא שבו הבטת בנו עם חיוך רחב על פניך, פרסת את ידייך כמו מיתר וצעקת משמחה."
התרוממתי מהכיסא ופתחתי את פי כמתכוונת להגיד לו ש- "אך זו לא את שמביטה בנו. זה אני שצופה בך ונותן לך כמבוקשך."
קולו של הכוכב החל לדעוך לאט.
"לפני כמה רגעים חשבת שפספסת את הנפילה שלי. שמעת אותי קורא לך, ומיד הרכנת את ראשך באכזבה .
אני רואה כי האכזבה היא תחושה שמשמשת אותך ברגעים רבים.
עכשיו, זכרי שמאור השמש אינו נעלם גם בשעה זו של היום. משמעות הדבר היא שבעצם אנו נמצאים בבהירות קצת אחרת. כזו שקשה לכם לראות"
הבטתי שוב למעלה והסתכלתי על הכוכבים שמסודרים בשורות סימטריות כמוכנים למסדר הלילה שלהם. נדמה לי שהכוכב נעלם ממני בשלב הזה.
חיפשתי את העגלה הגדולה ואת הקסיופאה וכל האחרים שאינני מכירה ואף פעם לא מצליחה לזהות. הבזק מהיר תפס את עיניי והנה נגלה לי כוכב חדש וכאילו נתלש מהעץ שהיה עליו, החל לרדת לכיווני כמו בשלכת, מדדה באוויר החלל החשוך, נע מימין לשמאל בתנועות מעגליות שהיה נעים להביט בהן.
עקבתי אחר מסלול תנועתו עד שעיניי נפגשו בעץ הקלמנטינה שממולי, הכוכב התלוש בחר להיחבא מאחורי העלים הירוקים ביותר של העץ. ושם נעצר לו כמו מצא את מקומו על הקרקע.
מיקדתי את מבטי בחזרה וכעת היה נדמה לי שהעץ הזדקף.
הסתכלתי אל הכוס שבידי שהתקררה מהרוח, הפנתי את ראשי לצדדים, חייכתי אל הכוס ונשמתי לרווחה.
כמה אני נהנת מהעץ וכיסא הפלסטיק שלי.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
