לפני שנה. זה היה לפני שנה בדיוק כשידעתי שאני בחיים לא אגיע למצב הזה. הייתי כל כך חסרת ביטחון, חסרת מוטיבציה וחסרת אופטימיות מסוג שהוא.

זה היה רק לפני שנה. 12 חודשים שעברו בכזו מהירות. עם כל חודש שחלף, מבלי לדעת אפילו, התקדמתי צעד אחרי צעד לכיוון העתיד שלי. העתיד שלא ציפיתי שאני אגיע אליו. זה פשוט קרה.

כל כך הרבה עברתי. כל כך הרבה השתנה. כל כך הרבה פרצופים מוכרים, כל כך הרבה אנשים חדשים, כל כך הרבה מצבים מביכים, שמחים, עצובים, מאושרים. כל כך הרבה קירבה ואהבה, כל כך הרבה ריחוק ושנאה. כל כך הרבה מקרים ודברים שאדם יכל לחלום בחלום הכי הזוי שלו והכול... הכול בשנה הזו. השנה שבא הכול השתנה.

ההווה הוא שמספר לך את העתיד שלך. ההווה שלך שאתה יוצר ואתה בלבד! ההווה הזה הוא שמוביל אותך למעשיך מחר, לשעה הבאה שלך, לדקה ואפילו לשנייה הבאה. אלה אנחנו. רק אנחנו שמכתיבים את החיים שלנו. כל אחד לעצמו.

אז את. תיקחי מצב שבו החלטת להמרות את פי הורייך ולהתגנב מחדרך כדי להגיע עם חברותייך להופעה של ליידי גאגא שכל כך ציפית לו. כשהגעת להופעה, היית מרותקת לסביבתך! היית כל כך המומה ממה שהלך שם! כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה יופי, מוזיקה וכל כך הרבה אנשים! נהנית מכל רגע שלך שם! התאהבת בשירים של גאגא מחדש כששמעת אותם בלייב. קפצת עם חברותייך לפי דפיקות הקצב המקפיצים של השירים שלה וצילמת כל כך הרבה תמונות עם החברות וכל כך הרבה סלפיס. ובסוף ההופעה, כשנכנסתן לאוטו וכבר נסעתן הביתה, לצלילי שיריה של גאגא אתן שמחות ושרות בקולי קולות, צוחקות וכל כך מאושרות. בלי לשים לב, הנהגת עברה צומת כשהרמזור מראה אור אדום. אתן צוחקות על הטעות והיא מרגישה אומץ לעשות את זה שוב. היא שוב עוברת באור אדום. הרי האור האדום הורה לה לעצור והיא לא עשתה את זה. הנהג של הרכב שנכנס ברכב של הבנות, של החברות הטובות שבסך הכול נסעו להופעה של ליידי גאגא, לא שיער לעצמו ואפילו לשבריר שנייה שזה מה שיקרה. גם הבנות לא צפו את זה. היא יכלה לעצור. היא יכלה לכתוב עתיד טוב יותר שבו היא מביאה אתכן הביתה ואת עצמה להוריה! היא יכלה לכתוב שהיא ממשיכה את חייה כרגיל עם החברות הטובות שלה ועם החבר שלה ועם המשפחה שלה. אבל בחצי שנייה היא הכתיבה עתיד אחר לגמרי. לא רק את שלה. עתיד של עוד ארבע חברות טובות, עתיד של כל המשפחות האלה שמרגע אחד לרגע אחר עמדו מעליהן ובכו בכי מר! זה מצב קשה פיזית ומנטלית.

אין יותר מידי מה להכתיב. הזמן עובר לאט ואם כבר הוא רק מתארך! משנייה לדקה ומדקה לשעה ומשעה ליום ולחודש ולשנה! אבל בסוף... זו בסך הכול שנה. שנת לימודים אחת, שנת עבודה אחת, שנת שמיטה אחת אם תרצו. בסופו של דבר, זו רק שנה אחת. השנה הזו, משמעותית אצל כל אחד לפי איך שהוא בוחר שהיא תהיה ולפי הזמן שהוא שבוחר שהיא תתקיים. והיא חולפת כהרף עין. ככה זה קורה. רגע אחד הכול קורס ורגע אחר הכול בנוי מחדש עם שיפור.

וזו רק שנה אחת שמשנה את זה. רק שנה אחת...