נוגסת מפרי עץ הדעת

וואו, כשאני מתחילה לכתוב זה פורץ ממני כמו מים.

אבל מילא, אם יש מקום שאני יכולה לכתוב בו זה בהחלט כאן. בנוסף לעוד מספר מקומות.

מה לעזאזל קרה לו? למה הוא מתנהג כמו פחדן? או שזה תמיד היה קיים וכרגע זה פשוט יוצא יותר?

הוא הצליח לכתוב לי קצת מהרגשות שלו, לקרוא את התשובה שלי, לכתוב תגובה עוד יותר רגשית.

ועכשיו הוא שוב מחק אותי, הפעם לא חסם - מחק. תודה רבה באמת. השתדרגנו.

שבנאדם לא יוכל לכבוש את עצמו ככה? לא יוכל להבין שזה לא עוזר לכלום?

הוא הרי יודע שלא יכול להיות בינינו כלום יותר. בעיקר כי הוא החליט את זה.

פתאום הוא לא קיבל את התשובה שהוא רוצה ועכשיו הוא שוב מוחק אותי?

כמה ילדותי. או שנראה לו שזה הפתרון?

הוא תמיד היה מאלו שחושבים שהם יכולים לחתוך בסכין בעיה מבלי להתמודד איתה באמת, והיא פשוט תעבור.

אם הוא היה לשניה עובד על עצמו כלפי פנימה... באמת שאני לא מבינה. כלומר, אני מבינה. אבל לא מקבלת את זה.

הלוואי (בערך הלוואי) שהייתי יכולה שוב להתקל בו ברחוב, ואם הוא היה מתעלם ממני כמו פעם, למצוא את האומץ לצעוק את השם שלו, לרדוף אחריו (משעשע) אם צריך. ופשוט לשאול אותו מה קרה לו. לעזור לו. כי פעם הוא היה אחד האנשים הכי חשובים בחיים שלי.

ובאיזשהו מקום הייתי רוצה לעזור לו להתגבר עליי. לתפוס אומץ בחיים האלה.

זה כל כך הזוי שאני לא מאמינה שאני אומרת את זה.

אבל למרות שהבחירות הן שלו, אני שונאת את המחשבה שאיכשהו יכולתי לשנות את התפיסה שלו ולא עשיתי את זה.

זה כואב לי כרגע יותר. בעיקר כשאני מרגישה שאני כן עשיתי את העבודה הזו ויותר קל לי.

אבל לא תמיד הגורם לשברון הלב יכול לאחות אותו מחדש.

ואולי בעצם יש לו פשוט מישהי חדשה והכל בסדר, ואני סתם מאכילה את עצמי סרטים.

גם פעם אחרונה זה מה שחשבתי שיקרה, אבל זה לא קרה וצדקתי בהכל. בכל זאת אני מכירה אותו קצת.

לכל אחד הרגש מתרפא בקצב שונה.

כנראה שזה כבר לא העניין שלי בכל מקרה, ואני לא צריכה להסתכן בלטבוע ברגשות האלה שוב.

למרות שלא נראה לי שזה מה שיקרה בכל מקרה.

הוא ויתר עליי לפני המון זמן ולא היה לו אכפת, אולי אני צריכה להחזיר באותו מטבע?

האמת, זה לא שהוא השאיר לי ברירה אחרת.