נוגסת מפרי עץ הדעת

היום נזכרתי במשהו שמילא אותי בנוסטלגיה, וזה לא קורה לי בדרך כלל.

אני זוכרת שכשהייתי בחטיבה ובתיכון, היו לי מלא התכתבויות עם אנשים.

אז זה היה באייסיקיו, במסנג'ר.

ואני זוכרת את התחושה הזו של להעביר זמן עם האנשים האלה.

שהם היו אומרים לך "וואי, לא התחברת כל היום."

כולנו היינו חורשים שם שעות וממש נכנסים לקטע חברתי,

שיחות ועידה וסיפורים הזויים שמשתפים עם כולם.

אז אמנם היום כל מה שיש להראות מראים בפייסבוק.

אבל מרוב שזה פומבי, מתי אתה מראה משהו לאדם אחד בלבד?

אתה יכול לשלוח הודעה באינבוקס, וכמובן שיש בדיחות פרטיות.

אבל זה לא אותו דבר. ובכלל זה לא רק הלינקים ששלחנו אחד לשני.

הייתי צוחקת ומלאת שנינות עם אנשים דרך הכתיבה. וזה זרם.

הייתי מתחברת איתם ככה.

היום כמובן אני לא לוקחת בחזרה את כל השיחות העמוקות או הצחוקים של המציאות.

ובאותה תקופה זה נבע מאיזושהי בריחה.

אבל הייתה תחושה שדברים היו יותר פשוטים אז, ולא רק בגלל שהייתי קטנה.

אני חושבת שהפייסבוק עזר לנו להתחבר לכמות יותר גדולה של אנשים.

אבל לקח מאיתנו את האקסקלוסיביות הזו, את הקטע האדיר הזה

של להתחבר ו"להיראות מחובר" רק בפני החברים שלך.

שאפשר לכתוב תגובה למשהו וזה לא ייחשב למשהו שחופר לכולם בפייסבוק.

אז יש כמה יחידי סגולה שהשיחה זורמת איתם. אבל החוויה היא אחרת.

כאילו שאין לי זמן לשרוף על זה. ואיכשהו... אני מתגעגעת לזה.

אפילו לפלרטוטים החמודים האלה עם הבנים. (שהיום כבר גברים) דרך הכתיבה.

אני יודעת שהמציאות עולה על כל דמיון או התכתבות.

אבל היה בזה משהו כיף. והיום אני מתחברת לצ'ט של הפייסבוק,

וכאילו איבדתי את היכולת הזו להתחיל שיחה סתמית ומצחיקה עם אנשים.

כי בגלל שאנחנו אנשים בוגרים ישר זה גולש לנושאים רציניים או לשאלה האם אני רוצה להפגש.

ואם מתחילים איתי שיחה קלילה, לפעמים אני בורחת מזה.

כי התחושה היא שזה לא באמת מצחיק חח או לא מתקדם לשום מקום.

אבל משהו בי אומר שזה לא אמור להיות כזה רציני.

נכון שהזמן שלי אמור ללכת על מה שמשמעותי, אבל גם הומור ותחושה טובה זה חשוב.

אני חושבת שאני צריכה להחזיר לעצמי את היכולת הזו.

כוחה של נוסטלגיה.