Home sweet Home

לא עדכנתי פה מתחילת המבחנים, או יותר נכון מתקופת ה"Study leave", בה חופשת הפסחא וחופשת הלמידה התאחדו לשבועיים של אי-הליכה לבית הספר ולמידה עצמית אינטנסיבית. אני מניחה שמהרגע שנכנסנו לתקופה המטורפת הזו, התרכזתי בלחיות את החיים יותר מאשר לתעד אותם. אבל אני חייבת את זה לעצמי, ושעות השינה שייחסכו ממני מוקרבות למטרה טובה – לזכור את החודשים האחרונים בבית השני שלי.

ביומנו האחרון לבית הספר החלטנו להתעלל קצת בפירסטייז שלנו, וזה כלל המון בלוני מים וכמה מתיחות לאורך היום. נזכרתי כמה מטורף הדור שלי, וכמה שאני אוהבת אותם. בשיעורים האחרונים עם כל מורה, סוף כל סוף הגיעה שבירת הדיסטנס לה כה ציפינו. סיפורי חיים אישיים נחשפו, בדיחות פרטיות הועלו, ובקיצור? יש לי מורים מגניבים בטירוף.

בחופשת הפסחא נשארנו בערך 20 אנשים במוסאלה, מכיוון שהיינו צריכים ללמוד למבחנים הסופיים. יום הולדתי ה18 נחגגה בצורה הכי מדהימה שיכולתי לדמיין, כללה יין חוקי ראשון בשעה 12 בלילה (לא חוקי במגורים, אבל נו מה לעשות), אוכל ישראלי, פיקניק ומדורה ליד הנהר, שיחות מהארץ, פנקייקים לארוחת בוקר והמון אהבה. כשהגיע זמן המבחנים הסופיים, כולנו נכנסנו למין מצב רוח משונה שכלל הרבה התפרצויות בלתי צפויות של רגשות מגוונים. אני חושבת שזה מוגדר כחוסר שפיות זמני, אותו כל סטודנט עובר בחייו לפחות פעם אחת. התקופה הזו לוותה בהרבה טבלאות ולוחות שנה שלאט לאט התמלאו בקווים המסמנים את סוף השנה הקרב, וחשבונות נפש חזרו חזק לאופנה. החלק הכי טוב בשבועות הלחוצים הללו, היא ההרגשה הזו שבשנתיים האלו עשיתי כברת דרך ארוכה ביותר, שפתאום אני בוהה בנייר הזה עם המילים הללו שבחיים לא הייתי מצליחה להפוך למשפט, וכותבת עליו במשך שעתיים וחצי על נושאים כמו כלכלת מדינות מתפתחות או ניתוח ספרותי של אדגר אלן-פו או נבוקוב.

סופם של המבחנים נחגגו, והשבוע האחרון במוסטאר היה עמוס. בין היתר, נסענו למפלי המים בפעם האחרונה – הפעם השישית שאני שם. אם חשבתם שזה יתחיל לשעמם, מזג האוויר הבלקני יתנגד להאשמה זו. גשם מטורף באמצע מאי, ארובות השמיים נפתחו כאילו חיכו עד כה והבינו שכבר לא יהיה תזמון יותר טוב, וחבורה של פסיכים קופצים למי שלגים שנמסו וזורמים למפלי ענק. התמכרות להרגשה הזו שזה כבר באמת לא משנה אם נרטב טיפה יותר או טיפה פחות, לעמוד באמצע תופעת הטבע המדהימה הזו ולהגיד תודה על הכל, ועל האנשים שסביבי שתמיד קפצו איתי למים העמוקים (באופן סמלי ומילולי) בלי לשאול שאלות.

ההורים של כולם הגיעו למוסטאר בכדי להיות נוכחים בטקס הסיום ובנשף, מה שיצר מראות מקסימים ומשונים. מוזר לראות את שני העולמות שיצרתי לי ב18 שנות חיי מתנגשים פתאום, לראות את הלובי מדבר עם ההורים בערבית, את המשפחה של מיליצה שהייתה כמו משפחה שנייה מנסה לתקשר בצרפתית שבורה ושפת סימנים עם הוריי, את אם הבית שלי עומדת ליד אמא שלי, את הקהל שישב מולנו במסיבת הסיום שבא מכל רחבי העולם. כמיטב המסורת, לבשנו את הגלימות והכובעים בצבעי הקולג', והתחלנו בצעידה לעבר האולם (כן, גם על זה היינו צריכים להתאמן). היה מוזר להיות הדור שיושב בשורות הראשונות, להיות אלו שמקריאים את הנאומים ובוכים כשהגיטרה מתחילה לנגן את התווים הראשונים של השיר Memory (ההמנון הלא רשמי של הקולג'), להיות אלו שעוזבים. הטקס היה מדהים וקבלת הדיפלומות אף יותר, זריקת הכובעים באוויר והידיעה שכל מאות האנשים שבאולם קרובים לליבך בדרך זו או אחרת.

לאחר מכן ההכנות לנשף, המגהצים, המסלסלים, אלפי הבשמים, האיפור, ספריים משונים, מחליקים, ריצ'רצ'ים שלא נסגרים, עקבים גבוהים, וכולנו יצאנו לדרך. היה לנו את הנשף הכי מדהים שיכולתי לדמיין לעצמי, ניקולה המורה לכימיה בתור הדיג'יי הנבחר, כל המורים שלנו מתחרפנים לגמרי, וכל הילדים עם חיוך עצום על הפנים מ8 בערב ועד 5 בבוקר. כולנו קמנו אחרי שעתיים של שינה בכדי לסיים (או להתחיל) לארוז, ההורים באו, העמסנו שנתיים של זיכרונות על האוטו ויצאנו לדרך. משום מה הפרידה לא הייתה נוראה כפי שחשבנו, אולי בגלל שידעתי שעוד אראה את החשובים והיקרים לי, או אולי בגלל שפשוט סירבנו להבין מה משמעות העניין.

אני אתגעגע ללילות בהם הבלגי השיכור בא לחדר שלנו ומדבר שטויות בצרפתית, לימים שבהם יורד גשם כלכך חזק שהמסדרונות מוצפים ומגפי גומי חוזרים לאופנה, לימים בהם האוכל נוראי ואנחנו מחליטים לנסות את כישורי הבישול שלנו שמסתיימים בהדלקת גלאי העשן, למסיבות המטורפות, לאוכל הזול, למכוניות הישנות והצבעוניות, לצ'באפי, לטורבו-פולק (מזרחית בוסנית), לשיעורי ספרדית בבתי קפה, למריבות על השירותים עם עוד שלושים בנות עייפות בבוקר, לעשרות השעונים המעוררים שמצלצלים באותה שעה בדיוק (ואף אחד לא מתעורר בה), למכונית הירוקה של המאפייה השכונתית (שנראית בול כמו המכונית מסקובי-דו), למורים המגניבים, למזג האוויר המשוגע, להופעות בפאבים המקומיים, למלחמות מים ב2 בלילה, לארוחות הבוקר בסופי השבוע, לבית הפנקייק, לבית היתומים, לחדר הלמידה העמוס תמיד, לעובדה שבית הספר שלי כתום, ולמשפחה השנייה שלי.

אחרי הנשף נסעתי לטיול בלקן של 10 ימים עם חברים בקרואטיה ובסלובניה, שעזר לי מאוד במעבר בין בית לבית. אני יושבת בחדר שלי בארץ, אחרי פרץ ניקיון שליווה אותי במשך יומיים אחרי הנחיתה (זה הג'ט-לג מהסוג הבוסני). לפעמים אני חושבת שהמבחן האמיתי בא עכשיו, אחרי שנתיים כה עמוסות, עכשיו תורי לקחת את כל מה שלמדתי ולהעביר את זה הלאה. אם אתם תוהים איך המרגש אחרי שעזבתי מאחוריי משפחה שלמה במוסטאר, עליי להגיד שזה עדיין קצת מוזר. נדמה כאילו שום דבר לא השתנה, כאילו אף פעם לא עזבתי, כאילו השנתיים האלו חלפו במהירות על והכל מסביב נשאר דומם, אבל אני קצת אחרת. עזבתי בתור ילדה בת 16 שחשבה שהיא עצמאית נורא, ונסעה לשנתיים לארץ ששמעה עליה רק באירוויזיון. חזרתי, בת 18, אחרי שהקפתי את אירופה פעמיים, ועם מדפים מלאי זיכרונות. אני זוכרת את הפוסט הראשון שפרסמתי פה, ובקריאה חוזרת זה רק נהיה יותר ויותר מצחיק:

החלטתי שהגיע הזמן והגיעה העת לפתוח את הבלוג שילווה אותי בשנתיים הקרובות."

אני נוסעת, בערך עוד חודשיים, לשנתיים שכנראה יהיו החוויה שתיחרט לי בזיכרון יותר מהכל,

חוויה שכנראה תשנה לי את נקודת המבט,

חוויה שתגרום לי להיפתח לדברים קצת פחות בנאליים.

זאת ההזדמנות שלי לראות עולם, להכיר אנשים, להרוס הרבה כדי לבנות הכל מחדש, אולי טוב יותר.

אני עוד לא באמת מעכלת, וכנראה שזה יקרה רק כשאסיים לארוז ואדרוך בנתב"ג

אבל בנתיים, עם חיוך ענק והרבה התרגשות אני אומרת:

בוסניה , היר איי קאם."

אז היי שקד, צדקת. מוסטאר חרוטה לך עמוק בזיכרון, ונקודת המבט שלך כבר לא זוכרת איך היא הייתה לפני שנסעת. בנאלי? מוזר, לא נתקלתי בזה לאחרונה. והאנשים? האנשים.. בואו נגיד שכאב הפרידה מיטשטש בשל העובדה שבכל פעם שאני נזכרת באנשים שלי אני מאושרת שבכלל ניתנה לי הזכות להכיר אותם. לעכל אף פעם לא עיכלתי, השנתיים האלו עדיין נראות לי כמו חלום, ולעיתים אף היו יותר ממה שהדמיון המפותח שלי ייחל לייצר. מאז אוגוסט 2009 ארזתי לפחות 50 פעם, דרכתי בנתב"ג כמו דיילת במשרה חלקית, ועוד לא נפל האסימון. החיוך וההתרגשות תמיד ילוו אותי בכל פעם שהמדינה הזו תוזכר, כי היא כבר חלק ממני. הרבה מים עברו מאז בנהר שחוצה את העיר, מאות מכתבים שהגיעו ונשלחו אליי וממני, עשרות חגים שנחגגו, מסיבות שאורגנו, חיוכים שנגרמו, טיולים שמומשו, חברים שנרכשו.

איך מסכמים את זה? מנסה לחשוב כבר שבוע על מילים שיסגרו את החוויה הזאת באותה עוצמה שבה היא עברה עליי. במילים שכבר אמרתי, ושרק נהיות נכונות יותר ויותר, אני אתגעגע למקום הזה. להיות חברים, משפחה, אחים, תלמידים, לחבק, לצרוח, לצחוק, לבכות, לרקוד, לשיר, ללמוד, לחשוב, לבהות, לנדוד, לטייל, לאהוב. לאהוב.

לצלילים, לריחות, למגע, לאנשים.

אני אתגעגע אלייך מוסטאר, אתגעגע ותמיד אוהב.

שלך תמיד, מכל מקום בעולם.

שקד 3>