בקטנה .

את מתקרבת

מתרחקת

מאכזבת

מתנתקת.

וממני , למה את מצפה?

אז מה אם זה ארוך ?

היה לי משעמם.

בשתיים בלילה בערך הלכתי לישון. זה אחרי שהספקתי למדוד את כל השמלות החדשות שלי ולסדר את כל ארון הבגדים והחדר שלי. לעשות סדר בניירת ולנקות את מדף הספרים.

ואז הלכתי לישון ולא נרדמתי.

הצלצול הג'אזי שלי העיר אותי משנתי "מאממממממיייייי" הטלפון צווח.

"או, היי." עניתי מתוך שינה. פתאום שמתי לב שבסוף הצלחתי להירדם, ומשהו הצליח גם להעיר אותי. בגלל שזו היא, עניתי. אם זה היה מישהו אחר, הייתי דוחה את השיחה, שמה על שקט ומורידה את הרטט, כך ששום דבר לא יפריע לי. אבל היא קונה אותי כל פעם מחדש.

"הערתיייייייי אותךך?" היא צווחה

"כן, אבל לא נורא. וואו, את שיכורה?" היא אף פעם לא מתקשרת אליי כשהיא שיכורה. תמיד מחרימים לה את הפלאפון שלה בכדי שלא תעשה לעצמה פאדיחות.

"מממ בקטנה כזה, את יודעת, שתיתית קצת...." בום. כנראה היא נפלה. פאק, היא ממש שיכורה. מזל שההורים שלה לא שמעו שהיא נכנסה הבייתה והפילה את הפסל שליד דלת הכניסה.

היא הייתה כל כך שמחה. היא דיברה ודיברה ודיברה, והיה לי כל כך כייף לשמוע אותה. אמיתית סופסוף, אחרי כל התקופה המתוחה בנינו.

זה התחיל מאותו היום שהיה לה חבר. כל כך שמחתי בשבילה. היא חברה כזאת, שכל פיפס קטן הייתה מספרת, על כל פיפס קטן הייתה מקשיבה, היינו מדברות כשהיינו יודעות שעוד שלוש שעות נלך לישון. היינו מתקלחות ואז מדברות שלוש שעות בטלפון, מוכנות במשך שלוש שעות שלמות - לשינה.

הייתי באה איתה לעשן את סיגרית הבוקר שלה, היא הייתה מקשיבה לחלומות שלי ולדברים שקרו מאז השיחה האחרונה. היה נתפס בי ריח הסיגריות וזה לא הזיז לי. העיקר שהייתי מבלה בחברתה. כל סופשבוע הייתי באה לחברים שלי שם. ההורים שלה ואני קרובים ממש. וגם ההורים שלי והיא. חיברנו בין המשפחות שלנו ועכשיו המשפחות נפגשות לארוחות ערב מדי פעם.

היינו מעדכנות אחת את השניה על כל דבר ודבר. היא הבנאדם שאני הכי אוהבת עלי אדמות. הבנאדם הכי חשוב לי בעולם.

ושוב, עד שהגיע החבר.

הדבר הזה, עקף אותי בסיבוב, כל פיפס קטן שאהבתי לשמוע ישירות עבר אליו. אני תמיד שמעתי את ה"אה, לא סיפרתי לך? סיפרתי את זה כבר לו, אז אני אקצר כי אין לי כוח לספר את הכל מהתחלה, טוב?" מעולם לא הייתי מחכה בממתינה, עד שהגיע החבר. הוא אפילו גרם לזה שהיא תעבור אליו באמצע שיחה שלנו.

אפילו פעם, התקשרתי אליה: "היי, איפה את?"

"אני בפארק. איתו. מה, גם את מבריזה ממתמטיקה? בואי שבי איתנו!!!" ממממ... 'לשבת' איתכם ?

"לא, לא, עזבי, אני כבר אתקשר ל*מישהי*, תהנו."

"מה תהנו?! מה את פסיכית?! את מעדיפה את *מישהי* על פניי?! בואי לפארק עכשיו נו!"

"לא, אני לא רוצה להפריע. תהיו, תהנו, ונדבר אחה"צ. "

"את לא מפריעה. את יודעת את זה."

"בטוח?"

"את יודעת שאת תמיד מוזמנת. את לא מפריעה. נו בואי."

אוהוווו! בטח שאני לא מפריעה, אני לא מפריעה לכם להתמזמז לי מול הפרצוף! אני לא יכולה להשחיל מילה אחת בשיחה העמוקה עשירת הלשונות הזו. אה לא, בעצם אני יכולה. להגיד לה שהוא כן אוהב אותה ולהגיד לו שהיא כועסת עליו ושהיא לא מוכנה לדבר איתו, ולהגיד לה שהוא לא רוצה לריב, ולהגיד לו שאין לה כח לשטויות שלו, ולהגיד לה שהכל היה בצחוק ונה נה נה...

היתה פעם אחת, שלא הייתי מסוגלת.

אני מאד שמחה שיש לה מישהו. מישהו שאוהב אותה עד מעל הגג, כמעט כמוני. מישהו שמעריך אותה כל כך, שמקשיב לה. לא שזה לא מה שאני ממלאת, אבל זה כיף שהיא אוהבת אותו כל כך.

אז לא הייתי מסוגלת לשאת את התואר "כן, אבל אחריו" , אמרתי לה שהיא מקשיבה, אבל לא כמו פעם.

שהיא מספרת, אבל מקצרת.

שהיא תומכת, אבל עד גבול מסוים.

שהיא משתפת, אבל מנסה לחסוך בפרטים.

אמרתי לה שאני לא השתניתי, ובתור הנאמבר וואן, עם כמה שזה נשמע אנוכי, אני צריכה אותה יותר לצידי. אמנם אני לא מצפה שתהיה 100%, כי בכל זאת, אני מתחלקת [או אולי, מתחרה בכפייה] עם עוד מישהו במקום שלי, אבל עדין, אני הייתי פה קודם. ואם לי היה חבר, בטוח לא הייתי מתנהגת ככה.

היא טענה שאני לא מסוגלת להבין איך זה חבר, ואיך הכל משתנה שיש חבר.

ובסוף הכל נגמר בריב שבו היא השאירה אותי במקום זר לבד, "כי לא יכלה לשאת עוד את המילים הפוגעות שלי". בסוף זה נגמר בחיבוק, נשיקה ודמעה עצובה. אבל בפנים, הרגשתי שהשיחה/ריב/הדבר הזה, לא הועילו כלל. ואני עדיין חנוקה.

והנה לה. יש לי חבר. ועדיין באיזשהו מקום אני מרגישה הדספרד מבין שתינו, שמתעניינת ושואלת ומקשיבה ותמוכת.

אז,

הנה ההמשך להתחלה.

אתמול היא התקשרה. שיכורה מהתחת. מתה. בהתחלה היא הייתה ב היי, סיפרה לי כמה שהיה כייף, כמה שהיא אוהבת אותי ואיך היא אוהבת את הקול שלי ואיך היא שמחה שיש לי חבר ואיך היא אוהבת אותי בכלל, כמובן שלכל דבר הייתה לי תשובה כנה, ואיכשהו השיחה התגלגלה על איך שאני נראית, והיא בכתה על שהיא לא נראית כמוני. על כמה שהיא הייתה רוצה להחליף את המראה שלה במראה שלי.

הקטע הוא, שתמיד חשבתי שהיא שלמה עם עצמה, כי היא כוסית על. ותמיד כשהייתי ליידה, איכשהו הסתכלתי עלייה ורציתי קצת להיראות כמוה. לא, שלא תבינו לא נכון, אני כן אוהבת את איך שאני נראית, אבל לא חשבתי שהיא כל כך אוהבת את איך שאני נראית. היא התחילה לבכות כל כך חזק, ואז הבנתי שהיא ממש ממש שיכורה, כך שלא משנה מה אני אגיד, המאמצים שלי לגרום לה להפסיק לבכות חסרי משמעות. היא דיברה ודיברה, והיה לי נעים לשמוע כמה היא אוהבת אותי כל משפט שני, וכמה היא שמחה על הקשר בנינו ובאיזשהו שלב, תוך כדי השכרות שלה, היא פתרה את כל המתח שהיה בנינו. את כל מה שהיה לי כלפיה.

היא הייתה כל כך אמיתית. אפילו החבר שלה הציק לה בממתינה והיא אמרה בפירוש שהיא כרגע מדברת איתי.

איתי. רק איתי.

סי יה,

סמרט.