מצחיק. בשנה האחרונה יצא לי לדבר קצת עם כמה אנשים על תקופת התיכון שלי.
בכל שיחה כזאת אמרתי שאני כל כך שמח שהשתניתי מאז, שאני כבר לא אותו אדם שהייתי.
לפני חודש מצאתי במקרה את הגיבוי של הבלוג שלי. אמנם זה לא היה הבלוג הראשון שלי, שנכתב בשיא התיכון בתקופות בהן הייתי אדם לא טוב כלפי עצמו,
אלא הבלוג השני שלי, שנכתב כבר ממש בסוף התיכון פינת המכינה, אבל עדיין מצחיק אותי לראות שעם כל השינויים הפנימיים שעברתי, יש כל כך הרבה דברים שלא השתנו.
את הבלוג הפסקתי בתחילת השנה הראשונה שלי במכינה. תקופה מבולבלת עם עתיד דתי לוט בערפל אבל הווה עשיר ברגעים יהודים יפים.
לפני שהתגלגלתי למכינה רציתי לזרוק מעלי את כל היהדות. הייתי לחוץ כי ראיתי את העתיד החילוני שלי מול העיניים, ולא ראיתי דרך להתקדם לכיוונו.
ההורים לא הבינו למה אני מתכוון כשאני אומר להם שאני לא רוצה להיות דתי. ולמען האמת גם אני לא הבנתי לגמרי.
הייתי כל הזמן בלחץ של איך אני כבר חוזר בשאלה מבחינה מעשית, ואיך זה מסתדר כלפי חוץ עם הלימודים במכינה דתית.
ככל שהתקדמתי במכינה גיליתי נקודות ודברים חדשים על יהדות "קצת אחרת", הסברים יפים ומספקים להרבה דברים, טעמים שמפרשים וקולעים לנפש האדם.
לאט לאט הצלחתי להרגיש שאני באמת נכנס לתוך היהדות, ולא נותן ללחץ הפרקטי שלי להשפיע עלי.
בסופו של דבר נשארתי במכינה שנה וחצי, שאחריהן התגייסתי (אני כבר קצת יותר משנה וחצי בצבא).
לפני כמה חודשים הורדתי את הכיפה, הפעם (כנראה) לתמיד.
אני מאוד שלם עם הצורה בה זה נעשה, וממש שמח על השנה וחצי במכינה.
כיום אני עדיין מאוד מתעניין ביהדות, חושב שיש לא מעט דברים יפים ללמוד ממנה.
לו הייתי חוזר בשאלה לגמרי כבר בתיכון הייתי מפספס כל כך הרבה דברים חשובים שהרווחתי במכינה.
היום החזרה בשאלה שלי לא נעשית בצורה של הורדת כל הפן היהודי מחיי (דבר שכמעט בלתי אפשרי לעשות בלי לערער את כל החיים, אבל על זה אכתוב בפוסט אחר),
אלא יותר בירור איטי ושקול של מה לקחת ומה לא.
עד פה מה שהשתנה בי.
הבעיה היא שאין כמעט שינוי במה שמסביבי.
אני מסתכל למשל על מה שכתבתי לפני שלוש שנים, על (חוסר) הקבלה של ההורים שלי עם החזרה בשאלה, וכמעט הכל נשאר אותו דבר.
הפעם אמנם ההורים אמנם הגיבו אחרת. בשיחה הראשונה מאז שהורדתי את הכיפה אמא שלי ישר אמרה שהם מקבלים את זה, ושהיא לא מאמינה בתווית של "דתי" "חילוני" וכל זה. אבל תכל'ס מאוד מאוד קשה להם. הם ביקשו ממני בהתחלה שאני אכבד אותם ואסתובב עם כיפה כשאני בבית. הסכמתי לזה בקלות, זה היה אפילו מעבר למה שהעזתי לבקש. אבל אחרי כמה זמן (אני מגיע הביתה מהצבא פעם בכמה שבתות, אז לקח לי זמן להבין מה קורה איתי בבית) קלטתי שזה לא באמת "כיבוד" אלא הסתרה. הם לא רוצים שאדבר עם אחותי הקטנה על זה כדי לא לפגוע בחינוך שלה, הם לא רוצים שאסתובב בלי כיפה בתוך הישוב גם כשאני עם חברים שלי. הם רוצים שאמשיך ללכת לתפילות בשבתות כדי שהשכנים לא ישאלו מה קרה. הם לא מבינים את הצורך שלי להגיד לאנשים שאני כבר לא דתי. מבחינתם זה סתם להצהיר הצהרות. (אני מנסה להסביר להם שזה לא שאני הולך וצועק לכל העולם, אלא רק לדבר עם חברים טובים שלי. שלא להגיד להם שהורדתי את הכיפה זה לא סתם לא לספר להם משהו עלי, להסתיר משהו קטן, אלא זה לשקר להם עוד ועוד.)
שום דבר לא השתנה.
אין לי עניין לריב איתם, לברר את הגבולות שלי בתוך הבית, כי זה באמת באמת פוגע בהם. ואת זה אני לא רוצה לעשות.
הפתרון שמצאתי בינתיים (עצוב ככל שזה יהיה) הוא לנסות להימנע כמה שיותר מ"לסגור" שבתות בבית. (שבתות זה הבעיה העיקרית, בשאר השבוע ממש טוב לי בבית).
ואחרי הצבא אני כבר אשכור דירה איפשהו.
וואו, מרגיש לי מוזר לחזור לכתוב בבלוג, לא יודע עדיין אם אני אמשיך עם זה או לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
