"אילו הייתי צעיר יותר, הייתי מקים מחדש את גדודי ההגנה על הלשון
העברית. מי שירצה רישיון לעסק בישראל יהיה אז צפוי לקנס כבד או לחרם אם שם המקום
לא יהיה כתוב גם בעברית. כי אין לנו כבוד עצמי ואין לנו אהבה למה שהוא אנחנו.
אנחנו רוצים להיות בינלאומיים בלי שתהיה לנו מולדת להתפתח ממנה, ולכן אנחנו רואים
טלוויזיה ב-HOT או ב-YES
ושולחים מכתבים בבזקאינט ומקבלים את השירות בבזקסטור.
סטור של האמא שלהם! הקמנו מדינה כי העברית זרמה בעורקינו. בלי העברית
נהיה כאן עוד יוטה.. רק בהודו או בניו-יורק אנחנו פטריוטים עבריים. כי הישראלי
עדיין לא מצא מולדת, לא היכה שורשים. המולדת שלו היא עדיין געגועים לאיזושהי מדינה
חדשה המשתרעת בין ניו-יורק, הודו ותל-אביב..."
יורם קניוק (12.1.2006). פאקינג ישראל. ידיעות אחרונות, מוסף שבעה לילות,
עמ' 7.
יורם קניוק מוחה על השימוש הגובר בלועזית בשפת היום יום ואני מסכים עימו
ואף חושב שיש גבול למה שהמדינה שלנו נהפכה – עוד כוכב בדגל האמריקאי.
אז נכון, מאוד נוח שיש מקדונלדס בכל חור וקניונים לרוב אך נוחות זו
ואימוץ התרבות האמריקאית גובה גם מחיר – כל חיינו סובבים סביב שני דברים: זמן
וכסף!
דוגמאות: כשאתם הולכים למסעדה, תחשבו כמה זמן אתם מחכים מרגע ההזמנה ועד
לקבלת המנה (לא מעט, נכון?) עכשיו תנסו להיזכר בפעם האחרונה שאכלתם במקדונלדס (אם
בכלל), אני אוכל שם לא מעט ורואה המון מקרים של לקוחות עצבניים מכך שעברו כבר 5-8
דקות מרגע ההזמנה ועוד לא קיבלו את המנה שלהם! אלה אותם אנשים שמצפצפים לך ברמזור
גם כשהרמזור רק כתום ואוטוטו מתחלף לירוק.....
פעם תלמידי י"ב שהיו מסיימים את בית הספר היו עורכים מסיבת סיום
צנועה עם מספר מערכונים שאותם בדרך כלל היו מביימים מורים מבית הספר אך היום בתי
הספר מתחרים ביניהם מי מוציא יותר כסף על הפקת ענק עם במאים מהשורה הראשונה ושלל
תפאורות ותלבושות ובנוסף הנוער (ברוב המקרים מיוזמתו) מארגן נשפי סיום מפוארים שבו
התלמידים קונים שמלות/חליפות/נעליים במאות ואף אלפי שקלים (תלוי באיזור המגורים..)
ומגיעים בלימוזינות – ממש כמו שרואים בסדרות האמריקאיות...
למה הפכנו? ויותר חשוב, האם אנחנו רוצים/יכולים בכלל
לחזור לאחור ולשמר במעט את תרבותנו אנו? בהתחשב בכך שתהליך זה קורה ברוב מדינות
העולם אני ממש סקפטי.......