די. זהו, התשת אותי.
רציתי לדבר איתך אבל לא תכננתי לוותר על מה שאני רציתי לעשות בשביל לדבר איתך.
רציתי לכתוב, ולהיות מבסוטה מעצמי כי התקדמתי באתגרים שלי בחיים. ואת חפרת לי ועשית לי ריגשי על זה שאני לא עוזרת לך. וזה לא נכון, כי אני כן. את פשוט לא רואה את זה. מרוב העומס שיש עלייך, שאת כן מבקשת עזרה מאנשים אחרים להשתלט עליו, את שוכחת שהם כן עזרו לך. אבל מה לעשות, זה תמיד יראה עמוס נורא, כי זה בהחלט הרבה משימות. אבל זה לא אומר שאת כל הזמן לבד בהן.
וזה מתיש. אותי, ואותך בטוח. כל הזמן לעמוד מול משימה בלתי אפשרית.
אני כותבת גם לאמא שלי, וגם לעצמי בעצם.
אנחנו מאוד דומות. טוטאליות, מבקשות שיכירו בנו, שיהיו לצידנו.
אני לא רוצה לאבד את מה שרציתי לכתוב עליו. הכדור, ההזדמנויות שנעמה מזמינה אותי אליהן, המחשבה על האם אני אפתטית כי אני בוחרת קודם כל בעצמי.
ועכשיו הכל רוחש וגועש לי בתוך הבטן והלב ובא לי לבכות, אבל זה לא יוצא.
כי די, התשת אותי. בחרדה שלך. שהעירה את החרדה שלי.
ואני לא רציתי להגיע לכאן. אני רציתי להתפנן. לשמוח על השלווה שקמתי איתה. ללמוד עוד מעט. לא רציתי את הרעש הזה, הבלאגן. הצרות שלך עליי.
אבל זה קרה, ועכשיו אני עצבנית. וזה הגיוני ומותר לי. לפעמים בא לי רק לחיות עם החיות. זה כל כך פשוט ביחס לבני אדם. what you see is what you get.
אין ציפיות סותרות. אין סיבוכים או פרשנויות ומניפולציות. זה שיש לאדם מגוון כה רב של רגשות, מניעים ורצונות זה לפעמים דופק אותו.
זה דופק אותי. כי אני מתקשה עם כל הבלאגן הזה.
אני רוצה להוריד כדור אחד מהג'גלינג. והוא הכעס על עצמי. כל יום אני מנסה להניח אותו בצד. או לפחות לשים לב מתי אני מחזיקה אותו .
כי אז אני לא כלי שרת שלו, אני מבינה שהוא נוכח. והוא חלק ממני, אין ספק. אבל אני לא בהכרח נענת למשחק שלו.
אני לא חייבת להענות למשחק שלו. זה קשה להבין את זה לפעמים. איך קל לנו להאמין לביקורת שלנו על עצמנו. וכאן נכנס האתגר- לראות אותו, את הכדור הזה, ולתת לו לשוטט מסביב. אבל לא להוביל את העדר.
לברוח ממנו זה רק מחזק אותו. הוא יודע טוב מאוד להאחז ולא ליפול. ואז הוא מזנק ישר קדימה. חזק יותר ממקודם.
אז כל הכדורים, השטנים הקטנים. החרדה, הדיכאון, הביקורת העצמית.. אני שמחה לבשר שזה עוד יום שבו אני זוכרת ומזכירה לעצמי- אתם כאן, זה סבבה. אבל אני לא אתן לכם להשתלט.
אז. מה שרציתי להניח כאן, זה כמה דברים (::
הצלחתי לבלוע כדור היום!
והצלחתי לבלוע כדור גם אתמול!
נעמה אחות של דניאל ממש מתוקה, ומוכנה להציע לי המון הצעות לעבודה ולהסתדר. אנחנו דומות. איזה כיף שבמקרה התחלנו לדבר.
מחשבה: האם להיות אפטית זה רע? אני לא חושבת שאני כזו. אז יותר נכון- האם להחשב אפטית בעיני אחרים זה רע?
לא. לא באמת. ההגיון אומר כן- כי הם לא יודעים מי אני וזה רק רושם ראשוני.
אבל מצד שני, אני יודעת מי אני. ואם אני אפטית בעיניהם, זה כנראה כי לא יצא לנו לדבר, או כי לי לא חשוב מספיק לדבר איתם. ייתכן שזה נובע מכך שמדובר באנשים שונים, שאינם מעניינים זה את זה במיוחד. וזה בסדר. כי כל אדם הוא מעניין, אבל רק אנשים מסוימים יהיו חבריך הטובים , או סתם מכרים.
אז זה הגיוני שיש לאחרים רושם ראשוני מוטעה עליי. אני לא ארוץ לתקן אותו. אם נכיר יותר, גם הסטיגמות שלי עליהם ישברו וגם שלהם עליי. ותמיד תהיה איזה שהיא סטיגמה, הנחה על האדם האחר. כי אנחנו לא בלב או בראש של אף אחד מלבד עצמנו. אז לעולם לא נדע עד הסוף מיהו האדם שמולנו.
לכן, אני אוספת לחיקי את עצמי. וזוכרת שזה הכי חשוב. כי איתי אני סוגרת את היום, הולכת לישון, ומבלה את כל חיי. לא עם אף אחד אחר.
חיבוקי לפוצון שאני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
