"Always."

היוש ♥

סוווווווו, המשימה הייתה לכתוב על חלום. אני רק יכולה להגיד שהחלומות המציאותיים הם משהו שלא מוכן לעזוב את חיי בשקט, וכל חלום שאני חולמת הוא כמעט תמיד מאוד מציאותי, ובדרך כלל מתרחשים בו דברים שהייתי רוצה שיתרחשו בחיים האמיתיים. אני בדרך כלל זוכרת את החלומות שלי, אבל לפעמים יש כאלה שנשכחים ממני לגמרי. הקטע שכתבתי מבוסס על חלום אמיתי שחלמתי לפני כמה חודשים בערך.

מקווה שתהנו ושתצביעו לי (:

דרך אגב, להצביע אפשר כאן. 

ניסיתי להסתכל בפניו, אבל משום מה הראייה שלי הייתה מטושטשת ומשהו כל הזמן הפריע לי לראות אותו. ישבנו יחד במושב האחורי במכונית, שהיה משום מה גדול יותר ממידותיו הרגילות. הוא הסתכל עליי עם החיוך השובה הזה שלו. שמעתי את החברים שלנו צוחקים מרחוק, כנראה נכנסו למים. אחת מהחברות שלי נכנסה למכונית בשביל לקחת משהו, והתעלמה מאיתנו לגמרי. המשכתי להסתכל עליו. הוא היה כזה מושלם. שתי הגומות האלה על לחייו, היו פשוט מקסימות... הוא התקרב אליי באיטיות וחיבק אותי. חיבוק עדין ומבטיח.

"אני אהיה פה." הוא לחש.

התעוררתי בבת אחת, כאילו מישהו שפך עליי דלי של מים קפואים. עיניי היו פקוחות והסתכלתי על השולחן שלי, שהיה מול מיטתי. מה זה היה החלום הזה, כרגע? כבר פעם שלישית בערך שאני חולמת עליו. כל כך התבאסתי. זה היה רק חלום, ולמרות זה, זכרתי כל פרט בו. אני פשוט שונאת חלומות מציאותיים. ועוד כאלה שהם כל כך מוזרים, אבל בכל זאת, בחלום זה נראה הגיוני. למה בכל חלום שאני חולמת אני אף פעם לא מצליחה לראות כמו שצריך? אני צריכה לישון במשקפיים בשביל זה, או מה?

השאלה הזאת תמיד סיקרנה אותי. אבל כרגע יותר סיקרן אותי למה אני צריכה לסבול ככה; לחלום חלום כל כך מציאותי על משהו שאני כל כך רוצה. כי כשאני מתעוררת, ומגלה שזה היה רק חלום, אני פשוט רוצה למות...

הסתובבתי על הצד השני, וחיבקתי את הדובי הענק ששכב לידי על המיטה. דובי שהיה חצי ממני. ביד אחת לקחתי את השמיכה הדקה וזרקתי אותה על רגליי החשופות. ניסיתי לחשוב יותר על החלום. אני מקווה שאני לא אשכח אותו. הוא היה כל כך מושלם.

סובבתי את ראשי לכיוון השולחן והסתכלתי על השעון הסגול הקטן שעמד על ערימת הספרים בקצה השולחן. המחוגים הראו על השעה רבע לאחת בצהריים. ישנתי מספיק.

באיטיות התיישבתי על המיטה, מסיטה את השמיכה ומועכת את הדובי בטעות עם היד. קמתי והלכתי במגושמות לכיוון האמבטיה. שטפתי פנים וציחצחתי שיניים והמשכתי לחשוב על החלום. איך שישבנו במכונית ההיא והסתכלנו אחד על השני ואף אחד לא הפריע לנו. והחיבוק הזה היה פשוט מושלם. רציתי שזה יקרה במציאות. רגע, למה בעצם היינו במכונית? אני זוכרת משהו מעורפל. היו איתנו אנשים בכלל? לא נראה לי.

יצאתי מהאמבטיה והלכתי למטבח. אחותי ישבה בסלון והסתכלה טלוויזיה, כרגיל. העפתי לרגע מבט על המסך. קים פוסיבל. כמה נחמד.

נעמדתי במטבח, וחשבתי מה לאכול. לא רציתי קורנפלקס, כבר נמאס עליי. פתחתי את המקרר, אבל לא ראיתי אופציות אחרות. לא היה לי כוח להכין משהו אחר. הוצאתי את החלב מהמקרר, שמתי אותו על השולחן, וניגשתי להוציא קערה. עד שהכנתי את הקורנפלקס, הספקתי לחשוב עוד על החלום. לא הצלחתי לזכור מה עשינו במכונית, חוץ מהחיבוק. והחיוך שלו. כן.

התיישבתי מול המחשב, ולחצתי על כפתור ההדלקה. הוא קם לחיים, מתחיל להציג את הדברים הרגילים שהוא מציג על המסך כשהוא נדלק. לקחתי בינתיים ספר ליד, והתחלתי לקרוא, מחכה שהוא יידלק. אחרי דקה או שתיים הנחתי את הספר, הקלדתי את הסיסמא, נכנסתי לפייסבוק, והתחלתי לגלגל למטה בדף הבית. ראיתי ברפרוף תמונה של איזה ילדה מהכיתה שלי. נזכרתי לפתע שחלמתי על הבחור ההוא, שאני מאוהבת בו כבר מעל לחצי שנה. אבל לא זכרתי מה קרה בחלום.

דיברתי עם חברה שלי בסקייפ, קראתי קצת ספרים, הדברים הרגילים. שמתי כמה שירי דאבסטפ על פול ווליום וצחקתי כשאחותי צרחה עליי להנמיך את זה, כי היא לא שומעת את הטלוויזיה. קישקשתי כמה דברים על דפים שהיו מפוזרים על השולחן שלי, התעצבנתי שזה לא יצא לי כמו שרציתי, והעפתי אותם הצידה. הסתכלתי כמה תמונות באתר שאני חורשת עליו, בדקתי את הבלוג, ואז נשענתי על המשענת של הכיסא, נאנחת. לא היה לי מה לעשות. ניסיתי להיזכר על מה חלמתי היום. לא הצלחתי.

זהו ((((;