"Always."

אני שונאת את עצמי על זה שאני נכנעת ככה בקלות.

על זה שאני אומרת לעצמי כל פעם מחדש שאני צריכה לשכוח ממנו, ומחליטה לשלוח אותו לעזאזל, ובסופו של דבר הוא מצליח להמיס אותי עוד פעם בקסם שנוטף ממנו.

כי אני אוהבת את העור השחום שלו, עור שכל כך כיף לגעת בו.

כי אני אוהבת את השיער השחור שלו, השיער העבה הזה.

כי אני אוהבת את זה שהוא כל כך גבוה, שאני צריכה להסתכל עליו מלמטה.

כי אני אוהבת את העיניים החומות שלו, שהצורה שלהן כל כך יפה, טיפה עגולה מדי, אבל כשהוא מחייך הן מצטמצמות לחריצים שמוקפים בריסים הארוכות שלו.

כי אני אוהבת את הפה שלו, השפתיים המלאות שלו, השיניים הלבנות שלו, החיוך השובה שלו.

ויותר מכול, אני אוהבת את הגומות שלו, הגומות האלה... גומות שפשוט לא נעלמות מהפנים שלו, משום שהוא כל הזמן מחייך, ואפילו כשהוא מתרכז או עושה פרצוף הן מופיעות. הגומות העמוקות האלה.

אני שונאת את עצמי. כי אני מאושרת כל פעם שהוא מחייך אליי.

כמו חיה מנודת על ידי כולם.

לא רצויה, שנדחפת לשם ולפה.

אני רוצה להרגיש אהובה, רצויה, אחת שכולם מחפשים אותה.

והרגשת הדחייה הזאת כאילו רק מתגברת מיום ליום, ולאט לאט, יחד איתה אני מרגישה שאני כמו פרח שנובל.

האם לא יכול להיות שיש לפחות בנאדם אחד, מכל האנשים האלה שבאמת ובתמים אוהב אותי?

שלא עושה את עצמו?

יש לנו חתול אחד בבית הספר, כל כך מסכן. אין לו זנב, האוזניים שלו חתוכות, הוא מלוכלך, רזה, מלא פציעות.

אני כל כך מרחמת עליו כל פעם שאני רואה אותו, ותמיד נותנת לו אוכל כשאני יכולה.

ואני מבינה עכשיו, שאני מזדהה איתו. משום שגם הוא לא רצוי, גם הוא מתנודד ברחבי בית הספר, מחפש מקור כלשהו לחיים, ההבדל היחיד שבמקרה שלו זה מקור פיזי, אוכל, ובמקרה שלי זה מקור נפשי.

מישהו.

מישהו אמיתי, אוהב, דואג.