לאלו שלא מכירים מהו הספר הנלפא "תמונתו של דוראין גריי"
לכו בדקו בויקיפדיה!!!
חח סתם סתם... נו זה ספר שמדבר על אדם מדהים ביופיו ובתמימותו שמגיע ללונדון ומצייר אותו מישהו
הוא רואה את התמונה ואומר אבוי לי.. בתמונה תישאר צעירה לנצח ואני אזדקן ויהיה מגעיל וכולי וכולי
אז הוא מביא משאלה "הלוואי ושהתמונה תזדקן במקומי ואני אשאר צעיר כמו שמה"
ואז אחרי שנים של חיים רעים ויהירים הוא רואה את התמונה המכוערת ורואה איך האישיות שלו גרמה לו להיראות
ואז מת
בקיצר אתם בטח שואלים את עצמכם מה הייתה המטרה של כל הקטע הזה?
אז הנה-
בזמן האחרון אני ממש מרגיש כמו הדמות בסיפור
אני מרגיש שהזמן עובר ואני מזדקן מבחוץ אבל מבפנים כלום לא השתנה
אני לא מרגיש חכם יותר ובוגר יותר - אם כבר להיפך התיכון גורם לי להרגיש טיפש יותר ולפי ההתנהגו שלי
ושל החברים הקרובים שלי אני מרגיש אף ילדותי ומבולבל יותר!
ופאק! כאילו לפעמים יש לי רגעי צלילות כאלה של אני בפאקינג כיתה י'!
מתי זה קרה? איך הארבע שנים האחרונות האלה פשוט טסו לי מול העיינים ולא שמתי לב!?
ואני מפחד - יותר נכון מת מפחד כי עוד מעט בגרויות ואז צבא ואז אוניברסיטה והחיים האמיתיים
וכאילו כן הספקתי המון והכרתי המון אנשים נפלאים שאני בטוח שאני אזכור וחייתי אאת החיים שלי לפי
הגחמות שהיו לי באותו זמן ושיניתי תתדמית שלי כל פעם שהרגשתי צורך
וכן אני בטוח שיזכרו אותי אפילו בימינו בתור הגיי ביותר בשיכבה שעבר יותר מידי תקופות [אימו,פאקאצה,דוס ועוד ועוד]
אבל לפעמים פשוט בא לי לעצור הכול - לשבת להירגע ופשוט לדעת שכל זה נמצא רחוק רחוק ממני.
אני מבטיח שאני אפרט יותר אח"כ.. רק לא עכשיו - עד שסוף סוף יש לי זמן לעצמי אני רוצה להיות רק עם עצמי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
