זה מרגיש כאילו עברו שנים מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן, לפעמים אני מרגיש את הצורך לשתף אבל אני לא מוצא את עצמי עם מספיק שקט בכדי לעשות זאת.
חתונה
אני ומים התחתנו לא מזמן, אני גאה בעצמי על זה שטוב לה איתי, היא נהדרת.
לפני שפגשתי אותה לא חשבתי שאני אתחתן כל כך מהר, בטח שלא חתונה יהודית עם רב, החיים שלי איתה דורשים ממני הרבה התפשרויות ומביאים לי בתמורה הרבה אושר.
עבודה
מאז הפוסט האחרון הספקתי למצוא עבודה חדשה ולעבוד בה כבר כמעט שנה וחצי, אני מרוצה מאופי העבודה אבל יש דברים שמפריעים לי - השכר, העובדה שהמשרה צורכת ממני להיות בכוננות שבוע בחודש גם מחוץ לשעות העבודה והרבה לחץ באופן קבוע.
אשמה
כבר כמה זמן אני מרגיש אשם, אשם על כך שהפסקתי לעזור לאחרים, אשם על כך שאני רואה אנשים במצבים קשים ויודע שאני הייתי יכול לעזור להם.
כמובן שזה החמיר אחרי ששמעתי שצ'סטר התאבד, לפעמים אני רוצה להיות מסוגל להתקיים מהמקצוע שאני רוצה לעסוק בו ולא לעסוק במקצוע שאני יכול להתקיים ממנו.
געגוע
אני מתגעגע אל הרוכבים שלי, במיוחד אל שניים מהם, הם מתקדמים בחיים שלהם ואני כבר לא מלווה אותם וזה מוזר לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
