כמה שבועות אחרי המסיבה שכתבתי עליה השיכבה שלי טסה לפולין, במקרה יצא שהינו שנינו באותו אוטובוס.
הייתי בטוחה שעכשיו הוא לא יוכל להתעלם ממני, אולי בשבוע הזה יהיה לנו כמה זמן לדבר לברר את הדברים ביננו.
כימאט חצי טיול עבר וכימאט ולא דיברנו חוץ מכמה קטעים שהוא שאל עם אני בסדר (כן אני מהרגישות האלה שבכו כל הטיול), בקושי היי בבוקר וביי בערב, אולי כמה משפטים בערב או בשיחות סיכום אבל לא היה משו מיוחד.
התחלתי לתהבאס רצח, חשבתי שנוכל להתקרב אחד לשניה ולא להתרחק עוד יותר, החלטתי שאני לא רוצה לבזבז את כל הטיסה שלי לפולין על לחשוב איך אני יגרום לו לדבר איתי, להסתכל עלי, לקבל ממנו איה יחס. עם הוא רוצה הוא יודע איפה למצוא אותי.
באמת שהחלתי את זה מכל הלב וחשבתי שאולי ככה עדיף, אולי יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות.
באמת שבאותו יום שהחלטתי את זה לא דיברנו בכלל, לא היה לי אכפת, הצלחתי להרגיש את כל מה שקורה סביבי בצורה חזקה הרבה יותר.
ואז זה קרה, מרצונו החופשי הוא החליט לשבת איתי באוטובוס, ולא סתם נסיעה של כמה דקות בתוך העיר, נסיעה של כמה שעות. בהתחלה שיחקתי את עצמי שלא אכפת לי כלכך וניסיתי להתרכז בסרט השואה שהקרינו לנו באוטובוס, אחכ נימנמתי קצת כי הסרט היה משעמם ובגלל שבנסיעה הקודמת ישנתי לא כלכך הבנתי על מה הסרט.
איכשו מתוך שיעמום של שנינו פיתחנו שיחה, ניסינו להכיר אחד את השני. כל האוטובוס התחיל לנמנם והיינו צריכים ליסוע עוד כמה שעות ולעצור בכמה מקומות אז המדריכים שלנו החליטו לשים לנו קריוקי, באמת שזה הייתה החוייה הכי חיובית שאני זוכרת מפולין. כל האוטובוס ביחד שרנו שירים שמנו את כל הבכי והעצב בצד והרגשנו כאילו אנחנו סתם בטיול שנתי.
אני וR כלכך צחקנו ונהננו , הסתלבטתי על איך שהוא שר ולמרות שהוא ניראה חנון הוא מכיר את כל השירים המיזרחיים שהיו. הייתי בטוחה שאחרי חוויה כזאת הכל יהיה טוב, אנחנו רק נתחבר יותר.
טעיתי. שוב כמה ימים כימאט לא דיברנו, למרות שזה היה יותר מבהתחלה אבל הרגשתי שכל פעם שאנחנו מתקדמים צעד אנחנו חוזרים שני צעדים אחורה.
ואז היה ערב שישי, קבלת שבת. כל אחד שהיה בפולין זוכר שביום שישי כולם דופקים הופעה, כולם רוצים להיות יפים, להיפטר מכל המראה של דובוני קוטב קטנים. כן דפקתי הופעה. חולצה מכופתרת עם מחשוף, חצאית מיני. בקיצור כוסית.
הוא לא הוריד ממני את העיניים לשנייה, כל הזמן רץ אחרי לקבל קצת צומת לב. סחב אותי איתו לכל מיני פעילויות. באמת שהרגשתי שעם יהיה לנו כמה דקות לבד הוא יתנפל עלי או משו כזה.
זרמתי, חשבתי לעצמי שמה כבר יש לי להפסיד.
כמובן שאחרי זה שוב כמו מקודם חזרנו שני צעדים אחורה, ושוב כימאט ולא דיברנו.
וכך עברה כל הנסיעה, כל פעם שהתקרבנו ביום שאחרי שוב הינו כמו שני זרים.
כשחזרנו מפולין החלטתי שאני לא רוצה שום קשר אליו, לא רוצה להיות ידידה שלו ובטח שלא להיות חברה שלו. עם הוא רוצה לדבר איתי הוא יבוא וידבר עם לא אז ההפסד כולו שלו.
וככה עברו כבר כמה חודשים וחוץ מכמה מישפטים לא דיברנו יותר מידי.
ברור שבהתחלה בכיתי, הייתי קצת בדיכאון אבל זה עבר. כניראה שכשהבנתי את הרמזים שלו וידעתי שהוא רוצה אותי ורמזתי לו בחזרה זה היה מאוחר מידי. לפני חודשיים בערך הייתה לו אפילו חברה, הוא התחיל איתה גם , במסיבה כשהוא היה שיכור ותפס עומץ להתחיל איתה.
באמת שנמאס לי מבנים. הכל אצלם אגו, וכל דבר הם רוצים לקבל בלי להתאמץ להיות ישירים. מאיפה אני הייתי צריכה לדעת שהוא רצה אותי? שיבוא ויגיד, שישלח חבר שיברר מה איתי. למה צריך ישר לברוח ? לא לתת הזדמנות ?
באמת שכבר כמה זמן שאני לא חושבת עליו, אפילו הכרתי מישו חדש ואני מאוד מקווה שיצא מזה משו אבל לפני כמה ימים באחד מהשיעורים אותו חבר שלו שהתחיל לחפור לי על המסיבה פתאם נזכר בזה שוב. אחרי כמה חודשים שאנחנו לא דיברנו על זה, הוא שוב דיבר על הניצוצות וכל השטויות שהיו לנו.
הסתבכתי עם עצמי,
שוב ...
xoxo
Queen A
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Queen A