LIFE OF A QUEEN

אנחנו חבורה של שבע חברות הכי טובות, לומדות באותו בצפר באותה שיכבה 4 מאיתנו מכיתה אחת ו3 מכיתה אחרת. התחברנו מכל מיני סיבות שונות ומשונות ובמהלך השנה האחרונה אנחנו נחשבות לאחת מהחבורות הכי חזקות בשיכבה.
אנחנו תמיד נמצאות שם אחת לשניה תמיד עוזרות תמיד תומכות, תמיד עושות הכל כדי שלאחרות יהיה טוב.
לפני כמה חודשים אחת מאיתה R התחילה לצאת עם מישו, גדול מאיתנו בשנה, משרת בצבא. בחור חמוד נחמד חכם בקיצר אחלא בנאדם. אחרי כמי שבועות שהם יצאו החלטנו לעשות פגישת היכרות יצאנו לבר ( למרות שכולנו קטינות) הוא הביא כמה חברים שלו ואנחנו הינו 5 מתוך השבע.
ישר כשהחברים שלו באו אחד מהם תפס לי את העין ואת הלב(D)א אשקר זה באמת היתה אהבה ממבט ראשון, ולחשוב שבהתחלה רצו לסדר לי את החבר הכי טוב שלו. כולנו התחלנו להכיר חלק התחברו יותר חלק התחברו פחות חלק לא התחברו בכלל, אבל ביני לבינו ניקשר איזה משו, היה אפילו חלק שיצאנו אני והוא והסתובבנו איזה חצי שעה סתם ככה מדברים. אחרי כמה שעות בבר התחלנו להישתעמם, חלק כבר הלכו הביתה. אני וחברה אחת נישארנו ורוב החברים של החבר של R נישארו. נסאנו כולנו לפארק ליד הבית של החברה, דיברנו חפרנו צחקנו, היה כבר לקראת שלוש בלילה. לחברה שלי ניהיה קר אז היא והבנים ניכנסו לאוטו, אני וD נשארנו בחוץ אני ישבתי על סוג של חומה לא גבוה במיוחד והוא עמד למטה בין הרגלים שלי איזה חצי שעה פשוט הינו ככה מחובקים, חיכיתי לרגע שהוא ינשק אותי. "איזה באסה שאנחנו לא גרים קרוב, הינו יכולים להיפגש יותר. ממש נהנתי היום." הרגשתי באמת עצב בקול שלו כשהוא אמר לי את זה. "כן זה באמת מבאס, עם היית גר קרוב הינו יכולים להכיר יותר טוב." נישארנו מחובקים ככה עוד כמה דקות ואז זה קרה,
הדבר הכי נוראי שיכול להיות, אמא שלי התקשרה בהיסטריה. "A איפה את ? כבר כימאט 4 בבוקר. בואי עכשיו. זהו זה פעם אחרונה שאת יוצאת. עד גיל שמונה עשרה את לא יוצאת מהבית." זה היה אחד הרגעים היותר מפחידים שהיו לי בחיים. נישארנו עוד כמה רגעים מחובקים ככה לא רוצים שהרגע הזה יעבור. אחרי זה הוא ואחד החברים שלו הסיעו אותי הביתה. הוא פתח לי את הדלת כמו ג'נטלמן אמיתי ונפרדנו לשלום. עליתי למעלה לבית כל צעד שלי שמעתי את הלב שלי יוצא ממקומו, פחדתי פחד מוות מההורים ולא ידעתי מה לעשות, זאת הייתה הפעם הראשונה שחזרתי הביתה בשעה כזאת מאוחרת, בד"כ אני נשארת ליון אצל חברה עם אני יודעת שנחזור מאוחר. אבל לא חשבתי שככה הלילה הזה יהיה, לא חשבתי שהתאהב.
"אמא לפני שאת כועסת אני רוצה לספר לך משו, אני מאוהבת!, הוא כזה חמוד את לא מבינה." ברגע שאמא שומעת על בנים היא ישר נירגעת, אפילו לא ממש מענישה אותי על זה שחזרתי מאוחר. לא הפסקתי לחשוב עליו, רציתי לראות אותו, לחבק אותו לנשק אותו. בחיים לא הרגשתי משיכה כזאת למישו. בד"כ מגע מרתיע אותי, אבל איתו הרגשתי שאני מוכנה להכל, הרגשתי שהוא האחד שלי ואני האחת שלו.
אז חשבתי.
מאז הפגישה הזאת הוא לא יצא לי מהראש חשבתי רק על הפעם הבאה שניפגש, לא הפסקתי לדבר עליו, לספר עליו להתגעגע עליו. הוא סיפר לR שהוא מרגיש אותו דבר כמוני שבאמת היה ביננו חיבור, זה היה בשבילי כמו סימן, לא רק אני הרגשתי ככה כלפיו גם הוא חושב ככה עלי.
ניפגשנו עוד כמה פעמים, אבל לא היה משו מיוחד, כאילו החיבור שהיה נעלם, לפעמים היתעצבנתי ופשוט לא דיברתי איתו ואז הוא היה מחפש את התשומת לב שלי, ידעתי שהוא עדיין רוצה אבל הוא פשוט מתבייש.
עברו כבר כמה שבועות שלא נפגשנו, החבורה סוג של התפרקה בגלל ריבים מטופשים של הבנים, חשבתי שלא הראה אותו יותר , שלא השמע ממנו. שכל מה שישאמר לי זה זיכרון של אותו הלילה הראשון, הרגעים המעטים האלה של קרבה. אני עדיין אוהבת אותו, אהבה כזאת לא עוברת מהר.

באחד הימים האחרונים של החופש Z החברה הכי טובה שלי בתקופה האחרונה פיתאום התקשרה אלי באיזה 2 בלילה. "A יש לי משו לספר לך זה ממש יושב לי על הלב כבר כמה שעות ובגלל שאני אוהבת אותך אני רוצה שתדעי. D שלך מתחיל עם M (אחת הבנות בחבורה) והיא הסכימה." "חחח מצחיק מאוד בובי אחד באפריל שמח גם לך." "לא כפרע אני נישבעת לך זה אמיתי, הלואי וזה הייתה בדיחה".
הקצר ואומר שהוא באמת התחיל לדבר איתה כמה ימים קודם סתם על החיים ובסופו של דבר הוא הזמין אותה לצאת. והיא אמרה כן. היא סיפרה את זה גם לR ושלושתנו התחלנו לנסות להבין את כל העניין הזה. הקטע הוא שיש לה לM מישו אחר, היא מאוהבת בו מעל הראש כבר כימאט חצי שנה, והיא לא מפסיקה לחפור עליו. איך בכמה ימים פיתאום היא מתהפכת ורצה את D. את D שלי!
כעסתי, רתחתי, התעצבנתי,בכיתי... היתי בסערת רגשות מטורפת הרגשתי שהלב שלי נשבר לרסיסים. הרגשתי שD תקע לי סכין בלב, וM תקעה לי עוד סכין ,בגב. כל הלילה והיום שאחרי חשבתי רק על זה. חיכיתי שהיא תדבר איתי תספר לי, שום כלום. Z וR המשיכו לברר ממנה פרטים ןR שהיא גם ידידה טובה שלו שמעה גם את הצד שלו. הם קבעו בינהם שM צריכה לדבר איתי ולספר לי את מה שקורה בינהם ואז הם יוכלו להיות ביחד.
אתמול היא דיברה איתי או יותר נכון כתבה לי בפייסבוק. "הי בובי תקשיבי יש לי משו לספר לך." ידעתי מה היא עומדת לספר לי, ידעתי כל מילה ומילה שצריכה להאמר אבל עדיין היתי בלחץ, עשינו שיחת ועידה אני Z וR. "ואי ואי ואי איה מלחמה הולכת להיות פה עכשיו" אני וZ הינו באותה דעה.
"אתמול D התחיל לדבר איתי, והוא הזמין אותי לצאת. אמרתי לו לא כי אני יודעת שזה יפגע בך, ואמרתי לו שיש לי הרי בכלל מישו אחר."
היא שיקרה לי, ידעתי שהיא שקרה, הרי במשך יומיים שמעתי כל מה שהיא סיפרה לZ וR. לא רציתי להגיד לה שאני יודעת את האמת, שהיא אמרה לו כן, ושהיא זרקה את חבר שלה. לא רציתי להגיד לה כלום. התעצבנתי, רציתי ליסוע עליה הביתה ולחנוק אותה במו ידי, איך היא מעזה לשקר לי ככה? מה היא לא חושבת שאני יגלה את האמת ? אמרתי לה שעם היא אמרה לו לא אז למה לבוא ולספר לי ? עם לא קורה עכשיו כלום והם סגרו את הסיפור למה סתם לפגוע בי ? "כי אני חברה טובה A, ידעתי שאת רוצה אותו, חשבתי אתם בקשר עדיין ושהוא עושה עלינו קטע. רציתי להגיד לך אני ושלא תיפגעי ממנו אחכ."
"אני לא צריכה את הטובות שלך, עם הית חברה טובה לא היית מדברת איתו בכלל, וגם עם כן לא הית מספרת לי. חברות טובה זה לא לבוא ולהגיד תיראי מה אני עושה בשבילך, חברות טובה זה לעשות בלי לספר." המשכנו להתוכח ובשלב מסויים פשוט לא עניתי לה.

"אתה נהנה ששתי בנות רבות עלייך נכון"
"כן בהתחלה נהנתי אבל עכשיו זה סתם מפריע לנו להיות ביחד"
קיבלתי את העתק השיחה הזאת בסביבות הצהריים מM. "מי רב עליו בכלל? תגידי את רצינית ?" "אפ אחד לא רב רציתי שתיראי איזה חרא הוא".
ואאלה לא מעודד, זה אפילו פגע בי יותר מכל שאר הדברים. היא כאילו מתרברת לי מול העיניים שהוא רוצה אותה ולא אותי.
לא דיברתי איתה מאז, לא עניתי לי כשהיא שאלה עם הכל בסדר ביננו, לא באלי להיות קשורה אליה או אליו בשום צורה שהיא. נשארתי פגוע ושבורה כפליים, פעם אחת בגלל הבחור שאני אוהבת ופעם שניה בגלל אחת החברות הכי טובות שלי. אחלה דרך להתחיל את החודשיים הכי חשובים של השנה.

http://www.youtube.com/watch?v=2IShj6vAros (אהבנו/ אביב גפן)

XOXO
Queen A

אני הבנאדם הכי רגיש בעולם וכל דבר אני לוקחת ללב. גם עם בהתחלה משו מעצבן אותי בהתחלה, בסוף אחרי שאני יצא על כל העולם על מה שקרה אני יכולה ללכת למקום שקט ולכבות שעות. ניראלי שזה החלק האשכנזי שבי, לקחת הכל ללב.
פעם הייתי ממש נפגעת מכל דבר, כל מילה קטנה הייתה מכניסה אותי לסרטים של סוף העולם. ממש היה קשה לי לישמוע ביקרות או רכילות עלי, לקחתי את זה ממש קשה. חשבתי שמשו בי לא בסדר. שאני פגומה.
היום אני מבינה שזה לא נכון, ולא כל דבר רע שאומרים לי אני צריכה להעלב, הבנתי שיש גם ביקורת בונה, אבל ברור שזה תלוי במי נותן אותה.
פעם היתי משאירה הכל בפנים לא מספרת לאף אחד מה אני מרגישה, משאירה הכל בלב. בסופו של דבר זה הכביד עלי ולא יכולתי יותר. כמו בלון שמנפחים אותי יותר מידי- בסוף הוא מתפוצף. גם אני- התפוצצתי!
לפני שנה וחצי בערך היתה לי תקופה שכל מה שעשיתי בה היה לצעוק, לצרוח, ליפגוע באחרים. התבגרתי ועלה לי הביטחון אז ניסיתי להיות מישהו שאני לא. כל דבר שהיה ניראלי לי לא במקום הייתי מגיבה, מביעה ביקורת. זאת הייתה אחת התקופות היחידות שאני מתחרטת עליהם ורוצה למחוק אותה.
הייתי בנאדם מאוד עצבני, כל מילה שהיא לא במקום ישר הדליקה אותי . הרגשתי שאני לא שולטת בעצמי, מצאתי את עצמי פיתאום במצבים שלא הבנתי איך הגעתי אליהם, ממש כמו חורים בזיכרון כאילו המוח ניסה לעזור לי להכחיש את הזמנים האלה. פגעתי בכל מי שיקר לי.
רבתי בלי סוף עם החברות שלי, עם ההורים שלי והכי חשוב עם עצמי.
שנאתי את עצמי, את איך שאני ניראת, איך אני מדברת, איך שאני חושבת, שנאתי את האנשים שאני מסתובבת איתם, שנאתי את המשפחה שלי, שנאתי את מי שאני אוהבת.
באמת שאני לא מאחלת לאף אחד חברים כמוני, כמו שהייתי.
כל יום אני מודה על זה שהרבה אנשים לא ויתרו עלי כשהיה לי קשה, עזרו לי לקום לעלות למעלה, לחזור לדרך הישר. 
עדיין לא הגעתי למעלה, לא השגתי את המטרה . אבל כן עשיתי שינויים והתחלתי לקבל דברים בעצמי שלא אהבתי.
צבעתי את השיער, עשינו החלקות אבל אחכ השלמתי עם זה שיש לי תלתלים ועכשיו התסרוקת שלי תלויה במצב רוח שלי בבוקר. ירדתי עשר קילו, ועכשיו כשניגמר החורף אני ימשיך להוריד עוד. אני מנסה להיות פחות ביקורתית, פחות דעתנית, פחות חפרנית. מנסה להוריד את רמת העצבים שלי, מנסה לשלוט בעצמי. לרוב אני מצליחה, כימאט תמיד הכל בסדר. אבל לפעמים כמו כל בן אדם גמאני מועדת. אני מוצאת את עצמי בריבים שטותיים (פעם אחת אפילו רבתי מכות עם מישו מהכיתה, יותר נכון אני הרבצתי לו והוא פשוט ניסה לעצור אותי כי כמו כל גבר גם הוא לא מרביץ לבנות). לפעמים אני יותר מידי ביקורתית, וישירה וחסרת טקט. אבל לרוב אני פשוט אני.
לא החלמתי לגמרי, אני מודעת לזה שלפעמים אני בלתי נסבלת, אבל אני מנסה לעבוד על זה.

xoxo
Queen A

כמה שבועות אחרי המסיבה שכתבתי עליה השיכבה שלי טסה לפולין, במקרה יצא שהינו שנינו באותו אוטובוס.
הייתי בטוחה שעכשיו הוא לא יוכל להתעלם ממני, אולי בשבוע הזה יהיה לנו כמה זמן לדבר לברר את הדברים ביננו.
כימאט חצי טיול עבר וכימאט ולא דיברנו חוץ מכמה קטעים שהוא שאל עם אני בסדר (כן אני מהרגישות האלה שבכו כל הטיול), בקושי היי בבוקר וביי בערב, אולי כמה משפטים בערב או בשיחות סיכום אבל לא היה משו מיוחד.
התחלתי לתהבאס רצח, חשבתי שנוכל להתקרב אחד לשניה ולא להתרחק עוד יותר, החלטתי שאני לא רוצה לבזבז את כל הטיסה שלי לפולין על לחשוב איך אני יגרום לו לדבר איתי, להסתכל עלי, לקבל ממנו איה יחס. עם הוא רוצה הוא יודע איפה למצוא אותי.
באמת שהחלתי את זה מכל הלב וחשבתי שאולי ככה עדיף, אולי יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות.
באמת שבאותו יום שהחלטתי את זה לא דיברנו בכלל, לא היה לי אכפת, הצלחתי להרגיש את כל מה שקורה סביבי בצורה חזקה הרבה יותר.
ואז זה קרה, מרצונו החופשי הוא החליט לשבת איתי באוטובוס, ולא סתם נסיעה של כמה דקות בתוך העיר, נסיעה של כמה שעות. בהתחלה שיחקתי את עצמי שלא אכפת לי כלכך וניסיתי להתרכז בסרט השואה שהקרינו לנו באוטובוס, אחכ נימנמתי קצת כי הסרט היה משעמם ובגלל שבנסיעה הקודמת ישנתי לא כלכך הבנתי על מה הסרט.
איכשו מתוך שיעמום של שנינו פיתחנו שיחה, ניסינו להכיר אחד את השני. כל האוטובוס התחיל לנמנם והיינו צריכים ליסוע עוד כמה שעות ולעצור בכמה מקומות אז המדריכים שלנו החליטו לשים לנו קריוקי, באמת שזה הייתה החוייה הכי חיובית שאני זוכרת מפולין. כל האוטובוס ביחד שרנו שירים שמנו את כל הבכי והעצב בצד והרגשנו כאילו אנחנו סתם בטיול שנתי.
אני וR כלכך צחקנו ונהננו , הסתלבטתי על איך שהוא שר ולמרות שהוא ניראה חנון הוא מכיר את כל השירים המיזרחיים שהיו. הייתי בטוחה שאחרי חוויה כזאת הכל יהיה טוב, אנחנו רק נתחבר יותר.
טעיתי. שוב כמה ימים כימאט לא דיברנו, למרות שזה היה יותר מבהתחלה אבל הרגשתי שכל פעם שאנחנו מתקדמים צעד אנחנו חוזרים שני צעדים אחורה.
ואז היה ערב שישי, קבלת שבת. כל אחד שהיה בפולין זוכר שביום שישי כולם דופקים הופעה, כולם רוצים להיות יפים, להיפטר מכל המראה של דובוני קוטב קטנים. כן דפקתי הופעה. חולצה מכופתרת עם מחשוף, חצאית מיני. בקיצור כוסית.
הוא לא הוריד ממני את העיניים לשנייה, כל הזמן רץ אחרי לקבל קצת צומת לב. סחב אותי איתו לכל מיני פעילויות. באמת שהרגשתי שעם יהיה לנו כמה דקות לבד הוא יתנפל עלי או משו כזה.
זרמתי, חשבתי לעצמי שמה כבר יש לי להפסיד.
כמובן שאחרי זה שוב כמו מקודם חזרנו שני צעדים אחורה, ושוב כימאט ולא דיברנו.
וכך עברה כל הנסיעה, כל פעם שהתקרבנו ביום שאחרי שוב הינו כמו שני זרים.

כשחזרנו מפולין החלטתי שאני לא רוצה שום קשר אליו, לא רוצה להיות ידידה שלו ובטח שלא להיות חברה שלו. עם הוא רוצה לדבר איתי הוא יבוא וידבר עם לא אז ההפסד כולו שלו.
וככה עברו כבר כמה חודשים וחוץ מכמה מישפטים לא דיברנו יותר מידי.
ברור שבהתחלה בכיתי, הייתי קצת בדיכאון אבל זה עבר. כניראה שכשהבנתי את הרמזים שלו וידעתי שהוא רוצה אותי ורמזתי לו בחזרה זה היה מאוחר מידי. לפני חודשיים בערך הייתה לו אפילו חברה, הוא התחיל איתה גם , במסיבה כשהוא היה שיכור ותפס עומץ להתחיל איתה.
באמת שנמאס לי מבנים. הכל אצלם אגו, וכל דבר הם רוצים לקבל בלי להתאמץ להיות ישירים. מאיפה אני הייתי צריכה לדעת שהוא רצה אותי? שיבוא ויגיד, שישלח חבר שיברר מה איתי. למה צריך ישר לברוח ? לא לתת הזדמנות ?

באמת שכבר כמה זמן שאני לא חושבת עליו, אפילו הכרתי מישו חדש ואני מאוד מקווה שיצא מזה משו אבל לפני כמה ימים באחד מהשיעורים אותו חבר שלו שהתחיל לחפור לי על המסיבה פתאם נזכר בזה שוב. אחרי כמה חודשים שאנחנו לא דיברנו על זה, הוא שוב דיבר על הניצוצות וכל השטויות שהיו לנו.
הסתבכתי עם עצמי,
שוב ...

xoxo
Queen A

לפני קצת יותר מחצי שנה החלטתי שנמאס לי להיות שמנמנה ולהתחיל בדיאטה.
ההתחלה הייתה מיגעת, עשיתי הליכות ארוכות כל ערב ולא ירדתי כימאט, אחרי זה השתפשף לי הרגל באירוע ובמשך חודש כימאט לא יכלתי לשים נעליים סגורות. ואז ההורים קנו לי ולאח שלי  X-BOXואז הרגשתי שחיי השתנו , בתקופה של ארבע או חמישה חודשים הורדתי כמיאט עשר קילו, אחרי תקופת החגים של ספטמבר אוקטובר הורדתי את הקילו או שתיים שהשתמני והרזתי עוד 2 קילו. סך הכל הורדתי 11 קילו.
ואז הגיע החורף האמיתי, קר מידי בשביל לצאת להליכות ויש עומס ענק בלימודים כימאט ואין זמן לספורט. אני משתדלת לאכול הכי מאוזן שאפשר אבל תמיד בחורף בגלל הקור אוכלים יותר, ואין מה לעשות גופה של האישה מתוחנן ךכ שהוא אוגר מזון לשעת צורך.
אז כן עליתי 2 קילו.
אנשים שלא ראו אותי הרבה זמן ולא ראו את השינוי שקרה לי ממשיכים לפרגן על איך אני ניראת טוב עכשיו, אפילו החברות מעירות לי מידי פעם שאני עכשיו ממש כוסית.
למרות שאני מרגישה ממש נורא עם ה2 קילו שהתווספו לי אני מנסה לא להתרגש יותר מידי, הרי בקרוב פסח, חופש של שבועיים וחצי, עם קצת עבודה אני יצליח לרדת את השני קילו האלה ואז כבר יתחיל שוב הקיץ והדרך לירידה כבר בטוחה.
אבל לא, תמיד יהיה לה מה להגיד. סבתא.
היום היה לנו אירוע משפחתי, כל הקרובי משפחה הרחוקים שלא ראיתי כבר כימאט שנה היו. כולם אמרו לי כמה טוב אני ניראת, איך רזיתי, שעכשיו נשאר רק למצוא לי חתן ואני מסודרת. הרגשתי טוב עם עצמי, הרי הם לא יודעים שהיתי רזה יותר ב2 קילו שלמים. אבל אז סבתא הייתה צריכה לבוא ולומר דווקא עכשיו היא השמינה, קודם היא הייתה יותר רזה. יופי.
ממש יופי.
כל המשפחה שלי במשך השנים האחרונות כל הזמן היו אלה שלא קיבלו אותי, היו אלו שהכי הורידו לי את הבטחון, כל הזמן אמרו שעם אני יוריד כמה קילוגרמים אני יהיה מושלמת, רק כמה קילוגרמים ואני יוכל לזכות באהבה שלהם.
כל קילו שירדתי הרגשתי איך הם גאים בי, איך זה באמת עושה להם טוב על הלב.
אבל לסתא תמיד יהיה מה להגיד, אף פעם היא לא תיהיה שמחה. גם כשהיתי בשיא שלי היא אמרה שאני צריכה לרדת עוד קצת, ובאותה נשימה דחפה לי עוד אוכל מלא שמן לצלחת.
היא תמיד סותרת את עצמה, בגללה בכלל התחלתי להיות שמנה.
עם לא היא והאוכל המשמין שלה וכל הפסטות והספגטים שהיא הייתה מבשלת לי לא הייתי כזאת שמנה. עם היא לא הייתה ממשיכה לדחוף לי אוכל כל הזמן הכל היה שונה, לא הייתי נגעלת מעצמי, לא הייתה לי הערכה עצמית נמוכה, לא היתי רבה עם ההורים על זה שבאלי ביסלי בזמן שאני רואה סרט ביום שישי בערב. היו אוהבים אותי כמו שאני ולא היו מתנים לי את זה בירידה במשקל.
למרות שמבחוץ אנשים חושבים שהחיים שלי מושלמים, שאני מושלמת. הרי מה רע בלהיות בלונדינית עם עיניים כחולות וציצי גדול. זה חלום של כל גבר לא ?
אז בואו אני יספר לכם, ל-א.
אף אחד לא יכול להיות מושלם, רק עם בנוסף לכל המאפיינים שכבר אמרתי אני יהיה גם מידה אפס במכנסיים, רק אז יאהבו אותי, יעריכו אותי, ירצו להיות בחברתי. רק אז אני יוכל לקבל את האהבה והערכה מהמשפחה שלי.
ושלא תטעו ותחשבו שאני איזה דובונית גריזלי קטנה, אני בכלל לא שמנה, מידה 38 במכנס עם זה אומר לכם משו. אבל לא, במשפחה ובעולם הזה מקבלים רק אנשים מושלמים, אבל אין מה לעשות אף אחד לא מושלם.
וככל שהאנשים יותר קרובים אלייך ככה יהיה להם יותר ביקורת ויותר עומץ להגיד לך את זה בפנים.

זהו ממחר דיאטה, עד שאני לא יהיה מושלמת

xoxo
Queen A