LIFE OF A QUEEN

 ואאלה עשיתי את זה, נפתרתי מננו לנצח.
אמרתי לו שזה לא ילך ביננו ושאני לא יכולה אפילו להיות ידידה שלו. עוברת עלי תקופה קשה וואלה אין לי כח לדרמות מיותרות.
לצערי המשכתי להישתמש בשקרים שאני תמיד משתמשת בהם בכל מה שקשור אליו (חבר שלי זרק אותי - הפעם) אבל זה הוביל לתוצאה הרצויה, חופש ממנו. לא עוד חפירות, לא עוד לפחד לצאת מהבית, לא להמציא תירוצים ושקרים.

אחרי שנה הוא אמר לי בפעם הראשונה את הרגשות שלו כלפי, ברור שידעתי מההתחלה אבל בשבילי זה היה הכל בדיחה.
אמרתי לו שאני לא יוצאת עם בנים עכשיו, שקשה לי מ"הפרידה" וזה מוקדם מידי, הוא הציאה לחכות. אמרתי שלא, אני לא יבטיח סתם דברים.
הוא הציאה שנישאר ידידים, אמרתי שזה יהיה לי קשה ,שזה לא יהיה הוגן כלפיו כי הוא תמיד ירצה יותר משאני יכולה לתת.
אמרתי שאני צריכה זמן עם עצמי לחשוב, הוא אמר שסבבה.

זה נגמר, סוף סיפור,
למה אני מרגישה ריקה ?

xoxo
Queen A

 

אני הבנאדם הכי רגיש בעולם וכל דבר אני לוקחת ללב. גם עם בהתחלה משו מעצבן אותי בהתחלה, בסוף אחרי שאני יצא על כל העולם על מה שקרה אני יכולה ללכת למקום שקט ולכבות שעות. ניראלי שזה החלק האשכנזי שבי, לקחת הכל ללב.
פעם הייתי ממש נפגעת מכל דבר, כל מילה קטנה הייתה מכניסה אותי לסרטים של סוף העולם. ממש היה קשה לי לישמוע ביקרות או רכילות עלי, לקחתי את זה ממש קשה. חשבתי שמשו בי לא בסדר. שאני פגומה.
היום אני מבינה שזה לא נכון, ולא כל דבר רע שאומרים לי אני צריכה להעלב, הבנתי שיש גם ביקורת בונה, אבל ברור שזה תלוי במי נותן אותה.
פעם היתי משאירה הכל בפנים לא מספרת לאף אחד מה אני מרגישה, משאירה הכל בלב. בסופו של דבר זה הכביד עלי ולא יכולתי יותר. כמו בלון שמנפחים אותי יותר מידי- בסוף הוא מתפוצף. גם אני- התפוצצתי!
לפני שנה וחצי בערך היתה לי תקופה שכל מה שעשיתי בה היה לצעוק, לצרוח, ליפגוע באחרים. התבגרתי ועלה לי הביטחון אז ניסיתי להיות מישהו שאני לא. כל דבר שהיה ניראלי לי לא במקום הייתי מגיבה, מביעה ביקורת. זאת הייתה אחת התקופות היחידות שאני מתחרטת עליהם ורוצה למחוק אותה.
הייתי בנאדם מאוד עצבני, כל מילה שהיא לא במקום ישר הדליקה אותי . הרגשתי שאני לא שולטת בעצמי, מצאתי את עצמי פיתאום במצבים שלא הבנתי איך הגעתי אליהם, ממש כמו חורים בזיכרון כאילו המוח ניסה לעזור לי להכחיש את הזמנים האלה. פגעתי בכל מי שיקר לי.
רבתי בלי סוף עם החברות שלי, עם ההורים שלי והכי חשוב עם עצמי.
שנאתי את עצמי, את איך שאני ניראת, איך אני מדברת, איך שאני חושבת, שנאתי את האנשים שאני מסתובבת איתם, שנאתי את המשפחה שלי, שנאתי את מי שאני אוהבת.
באמת שאני לא מאחלת לאף אחד חברים כמוני, כמו שהייתי.
כל יום אני מודה על זה שהרבה אנשים לא ויתרו עלי כשהיה לי קשה, עזרו לי לקום לעלות למעלה, לחזור לדרך הישר. 
עדיין לא הגעתי למעלה, לא השגתי את המטרה . אבל כן עשיתי שינויים והתחלתי לקבל דברים בעצמי שלא אהבתי.
צבעתי את השיער, עשינו החלקות אבל אחכ השלמתי עם זה שיש לי תלתלים ועכשיו התסרוקת שלי תלויה במצב רוח שלי בבוקר. ירדתי עשר קילו, ועכשיו כשניגמר החורף אני ימשיך להוריד עוד. אני מנסה להיות פחות ביקורתית, פחות דעתנית, פחות חפרנית. מנסה להוריד את רמת העצבים שלי, מנסה לשלוט בעצמי. לרוב אני מצליחה, כימאט תמיד הכל בסדר. אבל לפעמים כמו כל בן אדם גמאני מועדת. אני מוצאת את עצמי בריבים שטותיים (פעם אחת אפילו רבתי מכות עם מישו מהכיתה, יותר נכון אני הרבצתי לו והוא פשוט ניסה לעצור אותי כי כמו כל גבר גם הוא לא מרביץ לבנות). לפעמים אני יותר מידי ביקורתית, וישירה וחסרת טקט. אבל לרוב אני פשוט אני.
לא החלמתי לגמרי, אני מודעת לזה שלפעמים אני בלתי נסבלת, אבל אני מנסה לעבוד על זה.

xoxo
Queen A

כמה שבועות אחרי המסיבה שכתבתי עליה השיכבה שלי טסה לפולין, במקרה יצא שהינו שנינו באותו אוטובוס.
הייתי בטוחה שעכשיו הוא לא יוכל להתעלם ממני, אולי בשבוע הזה יהיה לנו כמה זמן לדבר לברר את הדברים ביננו.
כימאט חצי טיול עבר וכימאט ולא דיברנו חוץ מכמה קטעים שהוא שאל עם אני בסדר (כן אני מהרגישות האלה שבכו כל הטיול), בקושי היי בבוקר וביי בערב, אולי כמה משפטים בערב או בשיחות סיכום אבל לא היה משו מיוחד.
התחלתי לתהבאס רצח, חשבתי שנוכל להתקרב אחד לשניה ולא להתרחק עוד יותר, החלטתי שאני לא רוצה לבזבז את כל הטיסה שלי לפולין על לחשוב איך אני יגרום לו לדבר איתי, להסתכל עלי, לקבל ממנו איה יחס. עם הוא רוצה הוא יודע איפה למצוא אותי.
באמת שהחלתי את זה מכל הלב וחשבתי שאולי ככה עדיף, אולי יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות.
באמת שבאותו יום שהחלטתי את זה לא דיברנו בכלל, לא היה לי אכפת, הצלחתי להרגיש את כל מה שקורה סביבי בצורה חזקה הרבה יותר.
ואז זה קרה, מרצונו החופשי הוא החליט לשבת איתי באוטובוס, ולא סתם נסיעה של כמה דקות בתוך העיר, נסיעה של כמה שעות. בהתחלה שיחקתי את עצמי שלא אכפת לי כלכך וניסיתי להתרכז בסרט השואה שהקרינו לנו באוטובוס, אחכ נימנמתי קצת כי הסרט היה משעמם ובגלל שבנסיעה הקודמת ישנתי לא כלכך הבנתי על מה הסרט.
איכשו מתוך שיעמום של שנינו פיתחנו שיחה, ניסינו להכיר אחד את השני. כל האוטובוס התחיל לנמנם והיינו צריכים ליסוע עוד כמה שעות ולעצור בכמה מקומות אז המדריכים שלנו החליטו לשים לנו קריוקי, באמת שזה הייתה החוייה הכי חיובית שאני זוכרת מפולין. כל האוטובוס ביחד שרנו שירים שמנו את כל הבכי והעצב בצד והרגשנו כאילו אנחנו סתם בטיול שנתי.
אני וR כלכך צחקנו ונהננו , הסתלבטתי על איך שהוא שר ולמרות שהוא ניראה חנון הוא מכיר את כל השירים המיזרחיים שהיו. הייתי בטוחה שאחרי חוויה כזאת הכל יהיה טוב, אנחנו רק נתחבר יותר.
טעיתי. שוב כמה ימים כימאט לא דיברנו, למרות שזה היה יותר מבהתחלה אבל הרגשתי שכל פעם שאנחנו מתקדמים צעד אנחנו חוזרים שני צעדים אחורה.
ואז היה ערב שישי, קבלת שבת. כל אחד שהיה בפולין זוכר שביום שישי כולם דופקים הופעה, כולם רוצים להיות יפים, להיפטר מכל המראה של דובוני קוטב קטנים. כן דפקתי הופעה. חולצה מכופתרת עם מחשוף, חצאית מיני. בקיצור כוסית.
הוא לא הוריד ממני את העיניים לשנייה, כל הזמן רץ אחרי לקבל קצת צומת לב. סחב אותי איתו לכל מיני פעילויות. באמת שהרגשתי שעם יהיה לנו כמה דקות לבד הוא יתנפל עלי או משו כזה.
זרמתי, חשבתי לעצמי שמה כבר יש לי להפסיד.
כמובן שאחרי זה שוב כמו מקודם חזרנו שני צעדים אחורה, ושוב כימאט ולא דיברנו.
וכך עברה כל הנסיעה, כל פעם שהתקרבנו ביום שאחרי שוב הינו כמו שני זרים.

כשחזרנו מפולין החלטתי שאני לא רוצה שום קשר אליו, לא רוצה להיות ידידה שלו ובטח שלא להיות חברה שלו. עם הוא רוצה לדבר איתי הוא יבוא וידבר עם לא אז ההפסד כולו שלו.
וככה עברו כבר כמה חודשים וחוץ מכמה מישפטים לא דיברנו יותר מידי.
ברור שבהתחלה בכיתי, הייתי קצת בדיכאון אבל זה עבר. כניראה שכשהבנתי את הרמזים שלו וידעתי שהוא רוצה אותי ורמזתי לו בחזרה זה היה מאוחר מידי. לפני חודשיים בערך הייתה לו אפילו חברה, הוא התחיל איתה גם , במסיבה כשהוא היה שיכור ותפס עומץ להתחיל איתה.
באמת שנמאס לי מבנים. הכל אצלם אגו, וכל דבר הם רוצים לקבל בלי להתאמץ להיות ישירים. מאיפה אני הייתי צריכה לדעת שהוא רצה אותי? שיבוא ויגיד, שישלח חבר שיברר מה איתי. למה צריך ישר לברוח ? לא לתת הזדמנות ?

באמת שכבר כמה זמן שאני לא חושבת עליו, אפילו הכרתי מישו חדש ואני מאוד מקווה שיצא מזה משו אבל לפני כמה ימים באחד מהשיעורים אותו חבר שלו שהתחיל לחפור לי על המסיבה פתאם נזכר בזה שוב. אחרי כמה חודשים שאנחנו לא דיברנו על זה, הוא שוב דיבר על הניצוצות וכל השטויות שהיו לנו.
הסתבכתי עם עצמי,
שוב ...

xoxo
Queen A

לפני קצת יותר מחצי שנה החלטתי שנמאס לי להיות שמנמנה ולהתחיל בדיאטה.
ההתחלה הייתה מיגעת, עשיתי הליכות ארוכות כל ערב ולא ירדתי כימאט, אחרי זה השתפשף לי הרגל באירוע ובמשך חודש כימאט לא יכלתי לשים נעליים סגורות. ואז ההורים קנו לי ולאח שלי  X-BOXואז הרגשתי שחיי השתנו , בתקופה של ארבע או חמישה חודשים הורדתי כמיאט עשר קילו, אחרי תקופת החגים של ספטמבר אוקטובר הורדתי את הקילו או שתיים שהשתמני והרזתי עוד 2 קילו. סך הכל הורדתי 11 קילו.
ואז הגיע החורף האמיתי, קר מידי בשביל לצאת להליכות ויש עומס ענק בלימודים כימאט ואין זמן לספורט. אני משתדלת לאכול הכי מאוזן שאפשר אבל תמיד בחורף בגלל הקור אוכלים יותר, ואין מה לעשות גופה של האישה מתוחנן ךכ שהוא אוגר מזון לשעת צורך.
אז כן עליתי 2 קילו.
אנשים שלא ראו אותי הרבה זמן ולא ראו את השינוי שקרה לי ממשיכים לפרגן על איך אני ניראת טוב עכשיו, אפילו החברות מעירות לי מידי פעם שאני עכשיו ממש כוסית.
למרות שאני מרגישה ממש נורא עם ה2 קילו שהתווספו לי אני מנסה לא להתרגש יותר מידי, הרי בקרוב פסח, חופש של שבועיים וחצי, עם קצת עבודה אני יצליח לרדת את השני קילו האלה ואז כבר יתחיל שוב הקיץ והדרך לירידה כבר בטוחה.
אבל לא, תמיד יהיה לה מה להגיד. סבתא.
היום היה לנו אירוע משפחתי, כל הקרובי משפחה הרחוקים שלא ראיתי כבר כימאט שנה היו. כולם אמרו לי כמה טוב אני ניראת, איך רזיתי, שעכשיו נשאר רק למצוא לי חתן ואני מסודרת. הרגשתי טוב עם עצמי, הרי הם לא יודעים שהיתי רזה יותר ב2 קילו שלמים. אבל אז סבתא הייתה צריכה לבוא ולומר דווקא עכשיו היא השמינה, קודם היא הייתה יותר רזה. יופי.
ממש יופי.
כל המשפחה שלי במשך השנים האחרונות כל הזמן היו אלה שלא קיבלו אותי, היו אלו שהכי הורידו לי את הבטחון, כל הזמן אמרו שעם אני יוריד כמה קילוגרמים אני יהיה מושלמת, רק כמה קילוגרמים ואני יוכל לזכות באהבה שלהם.
כל קילו שירדתי הרגשתי איך הם גאים בי, איך זה באמת עושה להם טוב על הלב.
אבל לסתא תמיד יהיה מה להגיד, אף פעם היא לא תיהיה שמחה. גם כשהיתי בשיא שלי היא אמרה שאני צריכה לרדת עוד קצת, ובאותה נשימה דחפה לי עוד אוכל מלא שמן לצלחת.
היא תמיד סותרת את עצמה, בגללה בכלל התחלתי להיות שמנה.
עם לא היא והאוכל המשמין שלה וכל הפסטות והספגטים שהיא הייתה מבשלת לי לא הייתי כזאת שמנה. עם היא לא הייתה ממשיכה לדחוף לי אוכל כל הזמן הכל היה שונה, לא הייתי נגעלת מעצמי, לא הייתה לי הערכה עצמית נמוכה, לא היתי רבה עם ההורים על זה שבאלי ביסלי בזמן שאני רואה סרט ביום שישי בערב. היו אוהבים אותי כמו שאני ולא היו מתנים לי את זה בירידה במשקל.
למרות שמבחוץ אנשים חושבים שהחיים שלי מושלמים, שאני מושלמת. הרי מה רע בלהיות בלונדינית עם עיניים כחולות וציצי גדול. זה חלום של כל גבר לא ?
אז בואו אני יספר לכם, ל-א.
אף אחד לא יכול להיות מושלם, רק עם בנוסף לכל המאפיינים שכבר אמרתי אני יהיה גם מידה אפס במכנסיים, רק אז יאהבו אותי, יעריכו אותי, ירצו להיות בחברתי. רק אז אני יוכל לקבל את האהבה והערכה מהמשפחה שלי.
ושלא תטעו ותחשבו שאני איזה דובונית גריזלי קטנה, אני בכלל לא שמנה, מידה 38 במכנס עם זה אומר לכם משו. אבל לא, במשפחה ובעולם הזה מקבלים רק אנשים מושלמים, אבל אין מה לעשות אף אחד לא מושלם.
וככל שהאנשים יותר קרובים אלייך ככה יהיה להם יותר ביקורת ויותר עומץ להגיד לך את זה בפנים.

זהו ממחר דיאטה, עד שאני לא יהיה מושלמת

xoxo
Queen A

למרות שהתלבטתי עם להמשיך לכתוב על R בהתחלה לא רציתי להמשיך כי זה עוד כאב חדש יחסית, אבל הינה אני פה ...
אז לסיכום מה היה
חברה סיפרה לי שמישו מהכיתה רוצה אותי, בהתחלה לא הבנתי מה אני והוא קשורים אחד לשני אבל לאט לאט התחלתי לחשוב שהאמת הוא לא כזה גרוע ובאמת אולי יכול לצאת מזה משו נחמד ...

עבר החופש ואני המשכתי לחשוב איך להתקרב אליו בתחילת השנה, חשבתי אולי לדבר איתו אולי לרמוז לו שאני יודעת, לתת לו איזשהו רמז שגמאני רוצה אותו. בסוף בעזרת העצות של החברות שלי החלטתי שאני לא עושה עם זה כלום, הרי עבר חופש של חודשיים וחצי ואולי הוא כבר לא רוצה אותי, אולי יש לו מישי. הרבה יכול להשתנות. אני צריכה לראות איך הוא יתנהג איתי עם הוא ינסה להתקרב אלי לחפש ממנו רמזים שיראו לי שעדיין יש תקווה.
באמת בחודשים הראשונים הוא ממש התקרב אלי בא לשבת איתי ועם החברות (שהוא כל כך פחד מהם) שלי וכולם אמרו שזה באמת ניראה שהוא רוצה אותי והוא מתאמץ להשיג אותי.
כמו כל בחורה פלרטטי איתו ורמזתי לו אפילו קרו פעמים שנישארנו רק אנחנו , ועדיין הוא לא אמר כלום, לא הציאה לי לצאת, המשיך לשתוק בנושא הזה.
כמה שבועות לפני חנוכה שנינו יצאנו במקרה לאותה מסיבה בסופ"ש. אני היתי עם כמה חברות והוא היה עם חברים. ממש התלהבתי שהוא שמה, ממנו לא ציפית ללכת למסיבות. אחרי כמה שותים, חצי קופסת סיגריות וכמה ריקודים הרגשתי על גג העולם. היתי משוחררת ברמות, הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל. עם קצת תחמון ועזרה יצא מצב שאני והוא רודקים ביחד. בהתחלה הוא היה ממש ביישן בקושי זז, לא היה משוחר. ואני כל שניה אומרת לו "R, למה אתה כזה כבד? תשתחרר קצת" לאט לאט הוא באמת השתחרר חצי לילה העברנו ביחד. ואז פתאום אחת הידידות שלו החליטה שהיא רוצה ללכת הביתה ואז הם פשוט הלכו, בקושי ביי הוא אמר לי. פשוט הסתובב והלך.
את החלק הזה אף פעם לא סיפרתי לאף אחד, זה כלכך כאב לי . כאילו מה אתה מבלה איתי כל הלילה, דבר צוחק רוקד ואז לא אומר לי אפילו ביי?
כאילו אני עד עד כדי כך אני לא שוו כלום ? זה כלכך כאב לי שפשוט לא רציתי להיות יותר קשורה אליו. שלו לחשוב שאת כל הערב בזבזתי עליו, על לחכות שהוא ינשק אותי או שאני זאת שאנשק אותו. כלכך רציתי את זה ופחדתי באותה שנייה שאולי הוא ידחה אותי. בסוף עם כל הקטע הזה של הבריחה (ממש כמו סינדרלה) אני מאוד שמחה שלא עשיתי כלום, שלא ניסיתי יותר מידי.
יש פשוט דברים שלא נועדו לקרות. אחרי זה כמה ימים הייתי בבאסה שלא קרה כלום אבל מצד שני הכחשתי את הקטע הרע, הרי הוא בילה איתי את כל הערב, זה צריך לומר משו לא ? החלטתי שאני פשוט יתעלם ממנו ושעם יש לו משו להגיד לי הוא יבוא ויגיד, עם הוא רוצה שנשאר ידידים לא היה לו אכפת פשוט לבוא ולדבר איתי כמו פעם. פשוט רציתי למחוק ממני את הזיכרון הזה של ההשפלה, אז פשוט חשבתי על הדברים הטובים.

יום ראשון כשבאתי לבצפר בהתחלה הכל היה טוב, לשמחתי הוא אפילו לא היה בכיתה. שמחתי מאוד. הרגשתי שעם גם היום הוא יתעלם ממני זה יפגע בי יותא מידי ואני לא יהיה מסוגלת להכיל את כל זה. באמצע היום הוא בא , ישב בשולחן מלפני ולא אמר כלום.
אחד החברים הכי טובים שלו ישב בשולחן לידי .
"הוווופה A שמעתי את וR ביליתם טוב במסיבה ביום שישי!"

"מאיפה אתה יודע, אתה אפילו לא היית שם "
"על תדאגי אני יודע הכל, כל דבר שקרה. שמעתי היו ריקודים צמודים מזמוזים ניצוצות"
"אני לא יודעת מאיפה שמעת את זה, אבל זה לא נכון"
"טוב מה שתגידי, אני יודע שמשו הולך בניכם"
במשך כמה שבועות הוא חפר לי על זה , וR לא הוציא שום מילה לכיווני, חוץ מפעם אחת שהוא התעצבן על חבר שלו ואמר לו שיסתום באחד הפעמים שהוא חפר על מה שקה ביננו.
כלכך נפגעתי שהוא לא מדבר איתי, לא מסתכל עלי. לא קרה כלום במסיבה כולה רקדנו אפילו לא כלכך צמוד, למה הוא לקח את זה כלכך קשה ?
למה הוא לא בא ודיבר איתי ?

התחלתי לשקוע בדיכאון, על זה שעוד פעם אני נפגעת ממישו...
המחשבה היחידה שעודדה אותי היא שעוד מאט אנחנו נבלה בתחת אחד של השני שבוע, ואז הוא כבר לא יוכל לברוח ממני ,
כן, פולין. במקום לחשוב על כמה עומד להיות מרגש חשבתי על איך סוף סוף הוא יהיה חייב לדבר איתי...

על מה שקרה בפולין ואיך נגמר כל הסיפור המשיך בפעם הבאה (:
XOXO
QUEEN A

באחד הימים בחופש הגדול האחרון החלטתי להיפגש עם חברה מהשיכבה שכל החופש לא ראיתי, כמו תמיד מצאנו משו לנשנש ראינו קצת טלויזיה ואז עלינו אליה לחדר לרכל.
(אותה ילדה היא לא חלק מהחבורה שלי, ביום יום חוץ מהיי ובי אנחנו לא מדברות יותר מידי, אולי לפעמים בשעות חופשיות כשאין עם מי להסתובב...)
איכשהו הגענו לזה שהיא אמרה לי שאני והחברות שלי חבורה סגורה ושכולם אומרים שאנחנו ניראות כמו חבורת סנוביות שלא מקבלות אף אחד לחבורה, אנחנו לא נחמדות לאף אחד ובאופן כללי סגורות בטוח עצמנו. כמובן שאמרתי לה שזה לא נכון, אני לא יתעלם עם מישו יתחיל לדבר איתי ואני לא יהיה מגעילה, אנחנו חברותיות ומי שרוצה לדבר איתנו יותר ממוזמן.
היא נישארה בשלה ניסתה לשכנע אותי ואני ניסיתי לשכנע אותה ...
ואז היא אמרה "את לא מבינה שכל החבורה הזאת מרחיקה ממך בנים?"
"אני? בנים? מה לי ולזה, לא שמתי לב שמישו מנסה להתקרב אלי יותר מידי"
"כמובן שהם לא יעשו כלום הם מרגישים מאוימים מהחברות שלך"
לא האמנתי שהיא אומרת את זה רציני, כולה חברות שלי זה לא שאני באה בעסקת חבילה איתם. חברות זה משו אחד וזוגיות זה משו אחר. למה ששני הדברים יפריעו אחד לשני ?
"אוקי, ונגיד שאני זורמת עם זה, תספרי לי ממי שמעת את זה !!" מפה התחיל ויכוח סוער שבחלקו אפילו דפקתי לה כמה כאפות בניסיון לשיכנוע שתספר לי מי זה ואיך היא שמע על זה. "אני יתן לך רק רמז אחד הוא איתנו בכיתה, ושמעתי אותו אומר את זה לחבר שלו באחד השיעורים ישבתי מאחוריהם"
"אוווומיגאד, את לא רצינית איתי את חייבת להגיד לי מי זה", כמובן שהיא לא סיפרה לי ואני התחננתי והתחלתי לזרוק שמות של בנים מהכיתה ובסוף כשהגעתי לשם שלו היא ניכנע ואמרה שזה הוא. "R ?, באמת ? מה לי ולו, בקושי דיברתי איתו מתישהו, והוא לא הראה יותר מידי התעניינות בי? מאיפה הוא הגיע אלי באמצע החיים?" 

"בובי, אני לא יודעת שמעתי אותם מדברים, הוא אמר שהוא רוצה אותך, חבר שלו אמר שיזמין אותך לצאת, הוא אמר שהוא מרגיש מאויים מחברות שלך ומפחד מהם, סוף סיפור."
ברגע הכל כך לא מתאים הזה אבא שלי הגיע לקחת אותי.

"את מבינה שהשיחה הזאת עוד לא הסתיימה, ואנחנו עוד נדבר על זה" וככה נפרדנו כל אחת לדרכה ....

כמובן שזה גרם לילהתחיל לחשוב עליו, על רמזים שהוא אולי רמז ואני פירשתי כמחווה ידידותית, הגעתי באמת לכמה מעשים שכשמבינים את המחשבה מאחוריהם אפשר להבין א הכוונה שלהם.  האמת שהוא לא בחור כלכך גרוע, הוא ספורטאי, גבוה, חכם, לא כלכך מכוער, לא כלכך חנון, אולי באמת יכול לצאת מזהמשהו נחמד.
שיתפתי בזה כמה מהחברות הקרובות שלי והתחלנו לזמום מזימות איך להתקרב אליו בשנה הבאה, ו
איך אולי סוף סוף אני ימצא לעצמי מישו נורמלי. 

(יש לי עוד כלכך הרבה מה לספר איך נגמר כל הסיפור הזה אז זה יקח לי כמה ימים, מקווה שתעקבו)
XOXO

QUEEN A

כימאט שנה עברה מאז שהכרתי את N, הכרתי אותו באחת הפעמים שרבתי עם O. רציתי לגרום לו לקנא, שגם אני יכולה למצוא מישו אחר. N הוא סוג של שכן גר איתי באותה שכונה, הוא בגיל שלי, והדבר הכי טוב הוא פה רק בסופי שבוע וחופשים. אחלה דבר לבחורה לא רצינית כמוני.
חשבתי על לצאת איתו כמה פעמיים לגרום לO לקנא , הוא יחזור אלי בזחילה והכל יגמר. לצערי זה לא קרה, אני וO ניתקנו קשר לגמרי אחרי כמה חודשים מסיבות אחרות לגמרי, וN כניראה הוא מסוג הבחורים שבנות חולמות עליהם, בסיוטים.
כן, מכל הגברים בעולם נפלתי על סטוקר. מה שהתחיל בתור בדיחה עם חברים הפך עכשיו למשו שעסיק אותי כימאט בכל יום, יש פעמים שאני מפחדת שהוא פתאום יבוא וידפוק לי בדלת. כשהו בסביבה אני תמיד חולה, תמיד נוסעת למשפחה, תמיד עסוקה- תמיד!
באמת שנתתי לו צאנס, יצאתי איתו כמה פעמים, ניפגשנו עם חברים שלי בכמה ערבי שישי, אבל זה לא זה.
הוא התחיל לדבר עם כל החברות הכי טובות שלי. להגיד להם כמה הוא רוצה אותי ומה הוא צריך לעשות בשביל להיות איתי, כל פעם הם המציאו לו שאני יוצאת עם מישו עכשיו או שיש מישו אחר שאני בקטע שלו, והוא אמר טוב אני יוותר, יתן לה להיות מאושר. אבל אחרי כמה שבועות הוא שוב חזר לעצמו ולחפירות האין סופיות שלו.
לפני כמה חודשים ניהיה לו חברה, באמת שזה היה אחד הימים היותר מאושרים בחיי, פירגנתי לו כלכך, ואפילו חזרנו להיות ידידים לתקופה אבל אז הם נפרדו. חשבתי שיש לי כמה חודשים עד שיבור לו שיברון הלב, אבל כבר באותו הערב הוא סיפר לי שכל הזמן הזה יש לו רגשות אלי ועכשיו שכששנינו פנויים אולי עוד יכול להיות ביננו משו, למזלי (הרע) הוא תפס אותי בערב שיכור עם חברות אז קצת זרמתי ורמזתי לו הבטחות שלא יתקיימו אף פעם.
אני יודעת שכולם יגידו לי להיות ישירה איתו ולהגיד שאני לא רוצה איתו שום קשר, אבל אני לא יכולה, דבר ראשון כבר עשיתי את זה כמה פעמים וכל פעם זה גרם לי למבוכה ענקית, ודבר שני החיים שלו לא סוכר בלשון המעטה, יש לו כל מיני בעיות עם החיים ואני לא רוצה להיות עוד סיבה .

נימאס לי כבר לחיות בשקר הזה , שכל פעם אני צריכה לחפש תרוצים חדשים למה אני לא יכולה להיפגש, נימאס לי להמציא לו שאני יוצאת עם בנים אחרים או להגיד שאני שבורה מידי בשביל לצאת מהבית כי רק עכשיו חבר שלי זרק אותי (כן, זה התירוץ האחרון).
למרות שמבחוץ זה ניראה שאני צוחקת על המצב ועליו , זה לא נכון.
זה כואב לי , הרבה יותר משזה כואב לו.
ואולי הבעיה היא בי ולא בו ? אולי אני פשוט לא מצליח להאמין שמישו באמת יכול לרצות אותי ? (למרות שכל עניין אובססיה יוצא משליטה)


XOXO
QUEEN A

כי בא לי לרקוד, ובא לי שטויות
בא לי לצחוק ולא בא לי עליך
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק: "אני פרחה".

http://www.youtube.com/watch?v=VMe4IEuXum8

כן אני פרחה, (למרות שאני אשכנזיה)

לקח לי הרבה זמן להודות בזה הרבה פעמים נלחמתי ניסיתי להישתנות ובכל זאת אני כזאת. אני גאה בעצמי ובפרחיות שלי.

כן אני פרחה,אני קלת דעת והמונית, אני בחורה פשוטה, טיפה גסה, יהירה ,חצופה, לפעמים אני ניראת שטחית וצרת אופקים, אני מתענינת ברכילות ואופנה ומוזיקה אובת לבלות ולצאת עם בנים אני צעקנית ומדברת בשפה נמוכה !!!

אז מה ?
זה הופך מישו להיות יותר טוב ממני ?
אז אני אוהבת להגיד מה שאני חושבת, אני צועקת אני בולטת אני דומיננטית אני חופרת סבבה, מה הבעיה ?
למה ישר לחשוב שאני מטומטמם, למה ישר לחשוב שכולם מעלי ? למה ישר לחשוב שלא יצא ממני כלום? למה לחשוב שאתם יותר טובים ממני ?
אולי ככה אני מרגישב שזאת הדרך היחידה לבטא את עצמי? אולי עם אני יהיה יותר שקטה ופחות מטופחת לא ישימו אלי לב? אולי זאת הדרך שלי לקבל צומת לב? אולי אני אוהבת את עצמי ככה כי וואלה לא מתאים לי להיות כבדה ורצינית מידי עכשיו ? ואולי עם הייתם מכירים אותי באמת הייתם יודעים שבפנים אני הרבה יותר מסתם פרחה!
כמובן שלכולם תמיד יש מה להגיד, על אחד יגידו שהוא פריק על אחת יגידו שהיא מכוערת ועל השלישי יגידו שהוא ערס, so what?!
עם כולנו הינו אותו דבר לא היה מעניין במדינה הזאת, לא היה מעניין בעולם הזה. כולנו הינו כמו רובוטים כמו מכונות. לכל בנאדם יש את היחודיות שלו מישו אוהב ללכת עם כובע של נייק מישו אחר אוהב להקשיב למטאליקה ומישהי שלישית אוהבת צבע ורוד , יופי, מזל טוב , בהצלחה !!
אנשים צריכים להבין של כל הקטלוג הזה של מה כל אחד הוא אדיוטי, כולנו בני אדם . וזה שמישו ערס לא הופך אותו למגניב יותר ממישו חנון.
אנשים צריכים להיתחבר לאנשים שבאים להם בטוב ולא אנשים שנמצאים איתם באותה קטגוריה .
כל אחד צריך להיות איך שטוב לו, לעשות מה שעושה לו טוב,
ועם לי טוב לצעוק, להיות גסה, חצופה , שיטחית אז אין אף אדם בעולם שיעצור אותי מלהיות כזאת ...

XOXO
QUEEN A
 

שמועות,דבר כלכך מיותר עם תשאלו אותי. מאז שהתחלתי ללמוד בחטיבה משום מה כל כמה זמן המציאו עלי שמועות. עד גיל חמש עשרה הספקתי לצאת עם איזה חמישה בנים לשבור להם תלב או הם לי ואפילו לאבד את הבתולים שלי בטיול שנתי. כמובן שכל זה לא קרה אבל עדיין עם תישאלו אנשים מהבצפר הקודם שלי הם יהיו בטוחים שכל זה נכון.
למזלי כשעברתי לתיכון הגעתי לסביבה חדשה , אנשים חדשים, אווירה חדשה. רציתי להסתת מכולם, לא רציתי למשוך יותר מידי תשומת לב. הבטחתי לעצמי שבאתי לפה בשביל ללמוד ולא בשביל להכיר חברים חדשים, יש לי כבר מספיק חברים !
אבל כמובן שכמו בכל מקום שיש בו אנשים התחלתי להיתפתח ולצבור חברים חדשים. לא שהפכתי למלכת השכבה או משהו כזה, זה אף פעם לא הייתה המטרה שלי בחיים ואני בכלל לא חושבת שדבר כזה הוא אמיתי, אבל עם אני יגיד למישו בוקר טוב בבוקר לא יתעלמו ממני.
טוב ניראלי שקצת סטיתי כבר מהנושא המרכזי, שמועות.
בשנה הראשונה בחטיבה לאט לאט התחברתי עם איזשהו בחור ניקרא לו O. ניהינו ידידים ברגע אחד, ממש התחברנו ועם הזמן התחילו להתובב עלינו שמועות. אחד הדברים היותר פוגעים הם שאלו שהיו אמורות להיות החברות הכי טובות שלי סיפרו לכולם ששכבנו באוהל בטיול.(לשמחתי אני כבר לא בקשר עם הבנות האלה). בכל רחבי הבצפר הייתי מוכרת בתור החברה של O, אפילו אנשים שבחיים לא ראיתי זיהו אותי בזכות ה"תואר". כמובן שכמו כל ילדה בת 12 ומשו, לקחתי קשה את העניין והתחלתי לפתח עליו רגשות. באופן די מפתיע (לא!) אני וO ניתקנו קשר , לא דיברנו ולא הסתכלנו אחד על השניה.
כשהגיע שלב התיכון שנינו עברנו בתי ספר, וכל השמוע נשארה מאחורי... יותר משנה שלא היינו בקשר, לא התראנו לא דיברנו לא שמענו אחד על השניה בכלל פתאום הוא הוסף אותי לפייסבוק. התחלנו לדבר. במקרה יצא שזה היה תקופה של איזשהו חופש אז כמובן שבילינו עד השעות הקטנות של הלילה בחפירות על כל הזמן שלא היתראנו. הכל נשמע ורוד, כמו חלום שתמגשם מבחינתי.
אבל כמו בכל דבר שמתחיל ברגל שמאל כך גם הסיפור שלי לא נגמר בטוב.
באמת  שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת, הייתי רוצה לכתוב שנפגשנו והתאהבנו והינו ביחד תקופה ארוכה ואז נפרדנו בגלל איזה ריב מטופש, או בגלל שהיה לנו קשה כל המרחק, אבל זה לא ככה.
במהלך הזמן שלא ניפגשנו שנינו השתננו. כניראה שזה פשוט לא נועד להיות. איך שהתקרבנו יותר כך התחילו ביננו יותר חילוקי דעות, התחלנו לריב על שטויות ואז לא לדבר אחד עם השני כמה ימים, השיא היה שהוא התחיל לצאת עם מישי אחרת (למרות שהוא ידע על מה שאני מריגשה) בגלל שהיא גרה קרוב אליו, ובכל פעם שהם רבו ונפרדו הוא היה חוזר איתי לקשר.
באחת הפעמים שהם חזרו לא דיברנו כמה חודשים, ופתאום יום אחד הוא חזר לדבר איתי ושוב ההתקרבות הראשונית חזרה וכבר סוף  סוף קבענו להיפגש ולבדוק עם יכול באמת להיות בננו משו למרות כל השנים האלה.
ואז כמובן שרבנו...
מאז אולי דיברנו פעם או פעמיים, ובפעם האחרונה שדיברנו החלטתי שאני לא רוצה איתו שום קשר, הוא לקח תקופה ארוכה מידי בחיים שלי ולמרות שלא הינו ביחד , לא יכולתי נפשית ושיכלית להיות עם מישו אחר.

עכשיו , כמה חודשים אחרי הפעם האחרונה שדיברנו ואחרי ההחלטה שלי לשחרר אני מרגישה שונה, מרגישה יותר טוב עם עצמי. הפסקתי לשאול את השאלה של למה היא ולא אני.
אני חושבת ששמעות זה דבר נוראי, ואני הדוגמא החיה לאיך שזה יכול להרוס לבנאדם את החיים.

XOXO
QUEEN A

כלכך הרבה זמן לא ישבתי מול המחשב והוצאתי את מה שיש לי על הלב. עבר כימאט שנה מאז שפתחתי את הבלוג ובאמת בחודשים הראשונים העלתי פוסטים ואז פיתאום התחילה תקופה כזאת עמוסה (כן י"ב וזה) שכבר כימאט שכחתי שיש לי איפה להוציא את מה שיש לי על הלב.

כלכך הרבה דברים קרו לי בחודשים האחרונים אני מרגישה יותר מידי שונה ממה שהיתי לפני, אני לא בטוחה עם זה לטובה או לרעה, אבל אני עומדת לצאת לדרך חדשה בחיים באוד כמה חודשים ואני מתחילה לחשוב על זה יותר מידי...

לסיים תיכון, 12 שנות לימוד, דבר שחיכיתי לו בעצם 12 שנים מהיום הראשון של כיתה א'..האמת בחודשים האחרונים לו הייתי בטוחה עם אני יגיע למעמד הזה של לסיים, יותר מידי פעמים חשבתי על לוותר. לא בהכרח מבחינה של להתעבד או משו כזה למרות שגם המחשבה הזאת עלתה לי במוח יותר מפעם אחת. כלכך הרבה פעמים חשבתי על לוותר, על לברוח. להשאיר הכל מאחור ולהתחיל בדרך חדשה . כלכך הרבה אכזבות מאנשים בשנים האחרונות שהרגשתי שאני לא מסוגלת להכיל את זה יותר, אני עדיין מרגישה שזה יותר מידי אבל אני מתחילה לחשוב שאולי יום יבוא ומשו ישתנה, גם לי יהיה טוב.

אני מפחדת מהרגע הזה שאני יסיים את בצפר, מה אני יעשה עם החיים שלי כשזה יגמר ? כל החברים השיעורים המורים ההפסקות הצחוקים הבלאגנים, לאן כל זה ילך? איך אפשר פיתאום לשנות את כל החיים. אני לא מוכנה עדיין, אני מרגישה שלא סיימתי, שלא מיציתי שלא באמת למדתי את מה שצריך, חוויתי הרבה אבל זה מרגיש לי קצת מידי לאנשים אחרים. אני מפחדש מהרגע הזה של אחרי ה20 ליוני, מה אני יעשה עם החיים שלי? הכל יהיה שונה, אני לא מוכנה לשינו כזה, לא עכשיו . עד שדברים התחילו להסתדר אבל מצד שני להתקלקל.
יותר מידי דברים על הלב מתקופות שונות, חה, תקופות, שנה. בקושי. כמה חודשים שקרו בהם יותר מידי דברים, יותר מידי אנשים שאיכזבו, אהבות שלא התחילו וכבר נגמרו.

בימים הבאים אני ינסה לאט לאט לכתוב על כל מה שחוויתי מתחילת השנה הזאת, השנה שהבטחתי לעצמי תיהיה השנה הכי טובה בחיים שלי.
לצערי אני לא מרגישה ככה, אבל אני מקווה לשינוי ומהר !




xoxo

Queen A