כן כן, גם אחרי מספר לא מבוטל של חודשים בלי ישרא-בלוג, אני עדיין זוכרת את הסיסמא שלי. פשוט תופעה.
כבר שבוע שבא לי לכתוב משהו. אני כ'כ עסוקה עם הלימודים (אלקטרוניקה, י'ד, לתזכורת) שאני פשוט מזניחה את הנפש שלי. רק המוח גודל וגודל. אני חושבת שזה מתחיל ללחוץ לי קצת בראש מאחורה. האיזון העדין של מערכות גופי מתערער. מה שאומר שאני צריכה חופש.
אני חודשיים בערך לפני הסוף, אבל חצי שנה לפני הגיוס. בכל רגע אפשרי טוחנים לנו על הפרוייקט שצריך לעשות. לחץ לחץ ולחץ. אני בונה את משחק הסנייק הידוע :) כן, אני, הילדה הקטנה ממגמת אמנות הולכת לכתוב תוכנה של איזה 1000 פקודות (הערכה גסה, כנראה שגם קצת הקטנתי את המספר מטעמי נוחות). וזו לא תהיה סתם תוכנה, זה גם ירוץ, ואני גם אצרוב את זה ואפעיל את זה ויהיה לי משחק מדהים. משחק מרתק וממכר, כמו שרק משחק מחשב יכול להיות.
השאיפות שלי גבוהות. וכך גם רמת הלחץ. אני לא עושה את הפרוייקט לבד אבל לפעמים אני מרגישה שאני כן. וזה לא מקצוע שאני ממש יודעת, זה מגניב ומעניין והכל, אבל אני לא הכי יודעת מה אני אמורה לעשות. פשוט החברה הכי טובה שלי שם לא הכי הכי בקטע של הלימודים. זה קשה וזה. הי'ג- י'ד הזה הוא פשוט אוסף של בנות שלא ידעו עוד מה הן רוצות בחיים, היה להן רגע קטן של חולשה והצבא ניצל את זה!
חח סתם, מה שאני מנסה להגיד שהרבה בנות בלימודים האלה יודעות בבירור שהן לא רוצות את המקצוע הזה. והן סתם באו. גם אני סתם באתי, אבל עכשיו אני לא סתם. אם זה היה סתם הייתי פורשת מזמן. בנות שם חזקות, נכשלות כל הזמן וממשיכות לבוא. אין לי מושג איך הן עושות את זה.
אז קיצור, החברה שלי שאיתה אני עושה את הפרוייקט היא אחת כזו. אז אני מעריכה שאת כל העבודה אני אעשה. בינתיים לא עובדים עליו ת'כלס אז זה הזמן שלי להתפלל לכל ישות שנמצאת, מרחפת לה ביקום, שאני אצליח לעשות משהו נחמד. ושאני לא אתחרט על בחירת הנושא. ושאני אקבל דיפלומה.
בבקשה, רק דיפלומה. זה כל מה שאני רוצה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
