לוסיל חייכה כל הזמן. רק כשעברתי, לוסיל הפסיקה.

היא צחקה, נהנתה, התנהגה כאילו הכול כרגיל. 

ואז הייתי עובר על ידה. ופרצופה המזלזל היא נמרח במקום חיוכה המקסים.

ביום העצמאות, כשהייתי שיכור, לוסיל עברה על פניי עם חברותייה.

אותו פרצוף, קצת מוחבא בתוך האדישות שקרתה על פנייה כשעברתי, עלתה שוב.

האומץ עלה בי אט אט. הגרון רצה לשרוף, רק שאומר זאת כבר - זה כל מה שרציתי.

"תחייכי בשבילי, לוסיל!" צעקתי לעברה. היא הסתובבה, באותו מבט מזלזל שעשתה,

בכל פעם שחשבה שאיני מסתכל על תגובתה, והמשיכה הלאה, מצחקקת עם חברותיה.

מאותו יום, החלטתי שאין דבר ולא אעשה בשביל חיוך מלוסיל.

הכנתי כמאה פתקים. אחד לכל יום לימודים שנותר עד ליום העצמאות הבא.

הנחתי ורד על שולחנה, באותו יום האהבה שבא באותה שנה. היא הריחה אותו, קראה את הפתק,

ונותרה באדישותה. לאחר מכן, חזרה לחייך עם חבריה. העצבים גאו ושצפו בכל חלק וחלק בגופי.

בכל יום, הנחתי פתק על שולחנה של לוסיל. מדי פעם בצירוף משהו. ותגובתה, לא השתנתה.

יום ההולדת שלי הגיע, וכמובן שלא הייתה לו השפעה מיוחדת על אף אחד. גם לא על לוסיל.

זה היה יום גשום מאוד. בעוד הגשם נוטף על הספסל החום של הרחבה האחורית של בית הספר,

ישבתי עליו עם הג'קט הלבן שלי, זה שאהבתי ביותר. חשבתי שייגרום ללוסיל לחייך. חשבתי.

הספסל כבר הוצף מכל עבר, וכך גם אני. הטיפות חלפו על פניי במהירות, מדי פעם נוחתות ונותרות על אפי.

כך ישבתי שם, במשך שעה. מנסה להפסיק לחשוב על אותו חיוך שכל כך רציתי לראות. הרי, מה יש לאהוב בילדה,

אם הילדה לא מוכנה אפילו לחייך אלייך? כל מה שאחרים ראו בה, לא הייתי אמור לראות. אבל ראיתי. הכול נראה

באותו חיוך. פעם חבר אמר לי, "החיוך של לוסיל מסביר הכול. הוא עושה לי את היום, תמיד!". המשפט גרם לי לכעוס.

הרמתי אבן מהאדמה שתחת הספסל וזרקתי אותה הכי רחוק שיכולתי. מטרייה שחורה התחמקה ממסלול האבן,

מלווה בקול צרחה נשית קטנה. המטרייה התקדמה לעברי בריצה על האצבעות בלבד, עם מגפיים כחולות בהירות,

שיכולתי לזהות מיד. לוסיל התיישבה לידי, בגשם השוטף, על הספסל ספוג המים. נותרה שתיקה למשך כמה דקות,

ואז העזתי להפנות אלייה את המבט. "יום הולדת שמח", אמרה לוסיל, והשיבה לי קופסת נעליים.

בתוך הקופסה נחו כל הפתקים שהספקתי לתת לה. מקופלים יפה, באותה צורה בה קיבלה אותם.

על כל פתק שאותו הפכתי,  מצאתי תשובה בצידו השני. התשובה הייתה גורן, חצי עגול שחור, כתוב בעט דק ושחור.

כך חזרה על עצמה התשובה בכל הפתקים. הוצאתי מתוך הקופסה פתק אחד ויחיד, את הפתק שהגיע עם הורד.

הניחוח הסגיר אותו די בקלות. "נו, תאמר את זה", אמרה לוסיל.

הבטתי בעינייה הירוקות שלהן שקקתי כל התקופה הזו. חשבתי ארוכות על מה שאני אומר.

"תחייכי בשבילי, לוסיל"

היה זה החיוך הכי יפה שראיתי מימיי.

מכירים את זה שאתם משיגים את מה שאתם כל כך רוצים,

אבל כל השאר מתפורר מסביב?

אז ככה זה. 

שיט.

אני כל כך בודד שזה פתטי ואף אחד לא מוכן להיות איתי זוג בטיול מסכן של יומיים בתנועה.