אני כותבת מהבית הממוזג שלי. חזרתי מטקס הזדהות קצר עם המשפחה במרכז המסחרי בעיר.
מסתבר שהצעדה מתחילה רק בארבע, אז אני מנצלת את הזמן ואת סערת הרגשות וכותבת.
'אני לא משתמט!' זו הכתובת שזועקת החולצה שבחרתי ללבוש להיום לצעדה.
והצעדה, שיש שיטענו שלא מועילה ואף מזיקה לגלעד, ומרחיקה את השחרור שלו אלפי שנות אור ממנו, היא לא רק גלעד.
הצעדה הזו, כמו שבדיוק עכשיו כתבתי לידיד בפייסבוק היא צעדה על הערכים של עם ישראל בשנת 2010. של המבוגרים ששואלים 'לאן?' ו'עד מתי?', המבוגרים שעייפים כבר, ושל הנוער, הדור הבא, שלא מפסיק לשאול, שהוא השיריונר הבא על גבול לבנון או התצפיתנית בחמ''ל בגדוד שחף. והוא זה שעל כתפיו האחריות הקולקטיבית של 'עם ישראל ערבים זה לזה' והוא, סליחה, א-נ-ח-נ-ו הם המנהיגים והאזרחים של העתיד, שחביבי, הוא לא כל כך רחוק מאיתנו! ואם לא נראה שאכפת לנו, שיש ערכים שאנחנו נעמוד על הרגליים האחוריות שלנו ונגן עליהם - מה יגידו ההורים, הסבים שלנו שהקיזו דם יזע ודמעות בעבור האדמה הזאת? זה התור שלנו להראות שאכפת לנו, שעם ישראל יעמוד פה לנצח, ושהם לא התאמצו לחינם.
ובמילים האלה אני מתמצתת את סערת הרגשות שחולל בי טקס ההזדהות הקטן הזה.
בלראות את משפחת שליט באמת, ולא מאחורי עיתונים, טלויזיה ואתרי אינטרנט.
אני מצלמת את אביבה, ורואים עליה שהיא מותשת ועם זאת העיניים שלה מלאות בתקווה. ובשביל זה אני צועדת. בשביל לשמור את אביבה, את נועם, הדס ויואל טעונים עד שגלעד ייכנס בדלת ביתם במצפה הילה.
ואני מצלמת את יואל, ואני מצטמררת. כי חיצונית, הם כל כך דומים! ואני לא יודעת מה לחשוב, כי אני מסתכלת עליו ורואה את גלעד.
רואה אותו יושב על הכיסא, בשיא החום, וחושב. לא יודעת על מה או על מי. אבל הוא כאן. בישראל.
הכותרת של הפוסט היא 'כולי גלעד'. כי במלאות ארבע שנים לחטיפה, אני בחורה כמעט בת 18, שהספיקה להתחיל תיכון, לסיים תיכון, להוציא בגרות ולהתמיין לתפקיד מובחר בצבא, להתקבל לתפקיד קרבי אחר ולהחליט לצאת לשנת שירות.
אני, ביחד עם עשרות אלפי שמיניסטים ברחבי הארץ, אני גלעד. אני הלוחמת הבאה שתגן בגופה על המדינה, על גבולותיה, על משפחת שליט, על משפחתי שלי, על החברים, הסבים והילדים הקטנים שכולנו ביחד מהווים את עם ישראל.
וכשאתם קוראים את המשפט הזה תחשבו לרגע על עצמכם ורק על עצמכם. כי עכשיו תורכם, או שסיימתם את חובתכם בדיוק עכשיו או לפני עשור. זה לא משנה, כולנו גלעד שליט, כולנו רון ארד, כולנו גיא חבר ומג'די חלבי, כולנו זכריה באומל, צבי פלדמן ויהודה כץ. ואוי לנו אם נעיז לשכוח אותם.
'עם ישראל טוב ממנהיגיו', אמר אחד הבכירים בעירייה ואני כל כך מסכימה עם האמרה הזו.
'ושבו בנים אל גבולם'
ובנימה זו, אני הולכת להתארגן ויוצאת עם משפחת שליט לצעוד.
עידכון - 21:10
אני מעדכנת אחרי הצעדה. צעדתי עשרה קילומטרים ביחד עם משפחת שליט ועוד מאות אם לא אלפי ישראלים שאכפת להם.
החלטנו לצעוד בין הראשונים ושמרנו על זה לאורך כל הדרך. הצטרפנו לקריאות כאלה ואחרות של ילדים קטנים, נערים, נערות, זוגות צעירים, זוגות עם תינוקות, מבוגרים, נכים, אנשים בעלי צרכים מיוחדים. כולם היו אחד למען משפחה אחת. וזה מדהים.
צעדנו לאורך כביש ארבע. כמות האופנועים המשטרתיים היתה מדהימה. המשטרה מקבלת ממני ח''ח על הסדר שהיה בצעדה.
באמצע הדרך עצרנו לכחצי שעה של התרעננות. קיבלנו תפוחי עץ, אבטיח, מיצים ומים בשפע. ועל זה עוד ח''ח למארגנים, לבראשית שפינקה בתפוחים מרעננים ולפריגת שנתנו כמויות של קרטוני מיצים!
משפחת שליט התיישבה לידינו בספסל ונחה. נחה לרגע מהמירוץ המטורף הזה להחזרת גלעד הביתה. ואנחנו יושבים לידם ומנסים בכוח שלא להסתכל יותר מידי, לתת להם את הספייס שלהם (עד כמה שאפשר לומר ספייס על כמות האנשים שהיו ובכלל)
אני אסכם ואומר כל הכבוד. כל הכבוד למשפחה על הכוחות הנפשיים הבלתי נגמרים.
כל הכבוד לכל מי שהחליט לתת מזמנו למען משפחה אחת.
כל הכבוד למארגנים, למשטרה ולמשתתפים על סדר מופתי!
מחמם לי את הלב לראות את עם ישראל על כל מחלוקותיו וגווניו מאוחד. בכאלה רגעים אני גאה להיות חלק מהעם המיוחד הזה.
אני גאה להיות חלק ממדינה ייחודית שכזו, מצבא שכזה. אני מתמלאת בגאווה ואני יודעת, שאם רוצים, אפשר לשנות. לא סדרי עולם, אבל להזיז, להשפיע, להיות חלק ממשהו.
להיות פעיל למען מטרה מסוימת זו ההרגשה הכי טובה שיש.
וההשתתפות בצעדה הזו ממלאת אותי בכוחות לקראת שנת השירות.
וישובו בנים לגבולם, אמן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Gaia_E
