הלוואי ויכולתי לעצום את העיניים, כמו שאני עושה הרבה בזמן האחרון, ופשוט לחלום לנצח . 

לדמיין כל מה שרק ארצה וכל מה שעולה על רוחי ופשוט להסחף לשם , לשכוח מכל הצרות והלחץ הזה היומיומי שלצערי הפך כבר לשגרה.

פשוט לתאר לי את החיים שהייתי רוצה, ושכמעט בלתי אפשרי להשיג.

כשאני חולמת בהקיץ, אני לא מדמיינת עושר או תהילה.

אני מדמיינת חיים פשוטים ויפים וכל כך מציאותיים שאני יכולה כמעט לגעת בהם

בחיים האלה אני שלמה עם מי שאני, וכולם מקבלים אותי.

אני יודעת מי אני ומה אני רוצה להיות, ולא מתביישת בזה.

בחיים האלה אני חיה לצד אדם מדהים שרואה בי מציאה ייחודית שלו - בדיוק כפי שאני בו אוצר ייחודי שלי.

ואז פתאום אני ננערת מהחלומות המתוקים, ומסתכלת בספר המיקוד שמונח על שתיי ברכיי...

עברו כבר שעתיים שלמות מאז שהתחלתי ללמוד, והצלחתי לקרוא רק פרק אחד , ואני בספק שהבנתי ממנו משהו.

הבעיה בלחלום היא שזו תרופה זמנית בלבד, וכשהיא פגה אתה עלול לצנוח לתחתית.