2005.
שנה שבה הצלחתי להתאפס על עצמי ולאבד את עצמי שוב.
שנה שבה למדתי להכיר את הייחוד שבי, להפנים את הייחוד שבי ולאהוב את הייחוד שבי.
שנה שבה קיבלתי מחמאות אין-ספור והשמצות אין-ספור. שנה בה לראשונה עמדתי על במה בתור מי שאני ונתתי לעצמי להנות באמת על במה, איך שאני אוהבת. שנה בה הספיקו להתפעל מכישרוני מצד אחד ולהגיד לי שאין לי טיפת כישרון מצד שני. שנה בה נאמר לי שאני מלכה, שאני זמרת ענקית, שאני מגניבה, שאני אהובה, שאני פייבוריטית, ושנה בה למדתי להאמין שזה אולי נכון ולהיתפס חזק חזק בתקווה הזאת כשרוח נגדית מנסה להוריד אותי מהעץ.
שנה בה התחלתי לנסות ולממש את הפוטנציאל שבי.
שנה בה הכרתי אנשים מוכשרים ומדהימים שגרמו לי להבין שאני רוצה להנות מהפוטנציאל הזה.
שנה בה, אחרי 11 שנים, הפסקתי לרקוד.
שנה בה הספקתי לסיים פסיכולוגיה (97 סופי!), לסיים היסטוריה (אין לי מושג מה הציון הסופי שלי! אבל בטח 85 ככה) ולקבל 99 מזדיין בטופס E. שנה בה לקחתי את עצמי בידיים והרשתי לעצמי להתנתק מהציפיות של כולם ולהתאים את עצמי ליכולות שלי.
שנה בה הסתפרתי איזה שתיים או שלוש פעמיים, ואפילו היו לי פסים כחולים (ובלונדיניים, אחרי שהם דהו) לכמה חודשים.
שנה בה הספקתי לעבוד, ולהתפטר, ולשנוא את הבוס, ולא להחזיר את המדים.
שנה בה הספקתי ללכת לצו ראשון, למלא מנילה, להתאכזב, למצוא פשרות, ללכת לכנס ולקבל זימון.
שנה בה התברר לי שכנראה ויש לי בעיות בכליות. o.O
שנה בה העליתי כמעט את כל הקילוגרמים שהשלתי מעלי ב-2004.
שנה בה חזרתי לגרמניה, ביקרתי באמסטרדם, התמסטלתי פאסיבית וחזרתי לארץ כאילו כלום לא קרה.
שנה בה לראשונה חגגתי את יום ההולדת שלי בלי המשפחה והחברים (אבל עם חברה אחת), בארץ זרה, עם אנשים שלא באמת היה להם איכפת ממני, כשאני חולה לגמריי ועל כדורים - ולמרות זאת (אולי בזכות זאת), היה פשוט מדהים.
שנה בה למדתי להבין מי הם החברים האמיתיים שלי.
שנה בה הכרתי אנשים חדשים ומדהימים שהפכו לחלק כל כך גדול מחיי.
שנה בה הבנתי מה זה באמת להתגעגע לאדם אהוב.
שנה שבה הספקתי להבין מה זה קשר בלי רגש, שנה שבה הצלחתי לפגוע ולהיפגע. שנה שבה הצלחתי להבין ולהתגבר, אחת ולתמיד. שנה שבה הספקתי לחשוב שאני יכולה להשיג כל מה שארצה, והתמוטטתי לקרקע זמן לא רב לאחר מכן כשהבנתי שזה לא נכון. שנה שבה הספקתי לרצות ולא להילקח ברצינות, לרצות ולהידחות ופשוט לרצות ולבלוע את הכל בפנים עד שיגמר.
שנה שבה למדתי מה היא דחייה. שנה שבה תהיתי מה לא בסדר בי, ואז הבנתי שאני בסדר גמור, ואז המשכתי לתהות למה אני עדיין לבד.
שנה ששנייה לפני סופה הספקתי להתאהב, או משהו דומה לזה.
שנה שאת סופה ביליתי עם חברים שאני אוהבת, אבל לבד מבחינה רגשית, רוצה להיות שם איתו, איפשהוא מקווה שהוא בודד כמוני.
2006.
בואו נקווה שהיא תהיה טובה יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
