יש רגעים כאלו שצריך ללמוד להתחבא. שיש דברים שאתם רוצים לחלוק, להוציא החוצה, לזעוק - אבל יודעים שיש אנשים שאסור להם לשמוע. כמו שאמא שלכם מוצאת מחברת שאתם כותבים בה שירים, ואתם יודעים שמעכשיו אי אפשר להשאיר את המחברת גלויה פן המחשבות יהיו חשופות לעיני כל.
צריך למצוא את האיזון הזה בין להיות לגמרי חשופה וכנה לבין להיות סגורה, נעולה מאחורי סורג ובריח. כבר יצא לי להיפתח, לחשוב שלא איכפת לי, כנגד כל הסיכויים, אני הולכת על זה. אבל לפעמים, זה מעבר לשליטתי. זה להיות בין הפטיש לסדן, לדעת שמה שלא אעשה, יש לי מה להפסיד. ולפעמים, ברגעים כמו עכשיו, אני מבינה שכבר הפסדתי. שאין מה לעשות, חוץ מלהרכיב מסכת אדישות על הפנים ולהכריח את עצמי להמשיך הלאה. הרי אני כבר רגילה לדברים כאלה, לדחיות, לכאב, לתחושת ההחמצה.
אבל זה לא עושה את זה פחות כואב.
ניסיתי לשבת, לשפוך, לכתוב.
לא יצא.
במילא לא אוכל לחלוק את זה עם אף אחד. זוכרים? להתחבא.
הכל הפכפך כזה. בין הרצון להמשיך הלאה לבין הרצון להישאר במקום. לא רוצה לנפנף לזה לשלום. אבל להשאיר את זה איתי רק יעשה את זה יותר גרוע.
"כל שיר עצוב שאת שרה תחשבי כל הזמן על איזה בחור שממש רצית ופגע בך קשה."
תודה, זו כבר לא תהיה בעיה.
להתראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
