18.04.12
כמו כל שנה מגיע יום השואה..
ולא משנה כמה חשוב היום הזה, כמה עוצמתי הוא אני תמיד אתחמק ממנו, אנסה לא לחשוב עליו וכשהוא נגמר אני אוציא אוויר בהקלה, תמיד.
משהו בו ביום הזה מכניס לי כל פעם דברים שאני מתחמקת מהם, שאני מנסה.
אבל לא משנה מה, כל שנה אני יותר ויותר מבינה את סדר הגודל של הרצח שקרה.
אני תמיד מדמיינת את זה קטן, כמובן אני מודעת לזה ששישה מיליון נרצחו אבל כל שנה התיאורים יותר חודרים, אני מבינה שהיה כל כך קשה להינצל מזה, הרבה איבדו צלם אנוש. כל שנה אני שונאת יותר ויותר את הנאצים, את העובדה שאף אחד לא קם חוץ מהאנשים המופלאים האלה ''חסידי אומות עולם'' ואני כל הזמן חושבת עליי בהקשר הזה ואני יודעת שאם אני הייתי בזמן הזה רואה מה עושים ליהודים היה לי כל כך קשה לקום ולעשות מעשה כי אני דואגת רק לתחת שלי.
אני לא מבינה למה הנאצים שיש בהם טיפת אנושיות ושפיות (לא כמו היטלר) עשו את זה, להרוג מישהו, לקטוע את החיים שלו אבל אני מבינה, ראיתי את בעל זבוב, ההיגררות המגעילה הזאת, חסרת כל היגיון, המצב שהיה בגרמניה, הפחד אבל למרות זאת אני לא מבינה ואני בחיים לא יצליח להבין למה הם עשו את זה, האם היה חלק במוח שלהם שהתנגד לזה, חלק בעצמם.
יהי זכרם ברוך של השישה מיליון שביום אחד נגזל מהם הכל: רכושם, משפחתם והם עצמם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
