כאן ועכשיו

נעלמתי.

קצר ולעניין.

זה ברור למה. קשה לחזור, לפחות לא אחזור עכשיו..

זה התחיל מזה שלא קוראים כאן. אני אשם בזה. אני לגמרי אשם בזה,

שלא קורים כאן.

אני לא מצליח לכתוב כמו פעם. זה מדכא. אני גם לא חושב שיש לי משהו

מיוחד לומר על המצב של העולם כולו בייחס אלי.

אני רואה איך אנשים אחרים כותבים כאן. יש כאן כותבים על רמה, עם שפה,

ואני אפילו לא מתקרב לזה.

זה לא שסתם התרחקתי. כי בהתחלה עוד ניסיתי לשמור על הלהבה, לא לוותר.

להמשיך להלחם בכך שהרבה פעמים אני מפסיק מסגרות באמצע באופן ידוע.

הרבה פעמים, אני נלחם למרות שהסוף ברור מראש. אתה אבוד. צא מזה. פרוש!

 אז נכון, עזבתי, אבל יש לי תירוץ ואני מלך בלתרץ, - יש לי פ-ס-י-כ-ו-מ-ט-ר-י-!! וזה שואב ממני הכל.

כשפתחתי כאן חשבתי לעצמי שיהיה קל ללמוד מילים אם אני בעצם אשתמש בהן כאן, ב"בלוג" שלי..

מסתבר שטעיתי, והבנתי שהשפה שלי לא תבוא משם,  וכל הפלט שיוצא ממני, הוא מי שאני ומה שאני, ועם זה נתמודד.

כתבתי את זה על נייר. ששתי דקות לפני שהעליתי את זה לרשת. באופן די מוזר, על נייר אני לא מוחק כל כך הרבה.

וזה לא שאני מתעצל למחוק, ני כותב בעיפרון ויש לי מחק ואם אני ממש ארצה אז גם טיפקס. אבל לא. אני פשוט לא מוחק.

אני לא רוצה למחוק, לא מוכן למחוק. פשוט לא יכול. גם הכתיבה כאילו זורמת ככה... אין הפסקה אין לחשוב ואין בואו נעצב את הדף שורות המעצבן הזה...

למי שכן כאן, אז אני עוד אחזור. רק עוד חודש לפסיכומטרי. ואז אולי חודשיים לשביל ישראל. רק עכשיו אני צריך לגייס את כוחותיי לסיים את הפסיכו בציון טוב.

וכן, אם לא הייתי מקבל הודעה מShattered שנעלמתי עכשיו, אז אולי לא הייתי מעלה את זה.

כן כן, Shattered, כי אני מרגיש שאני מכיר אותך, למרות שמעולם לא נפגשנו.

אנחנו עוד נתכתב חברים, הפסיכו צועק לי תמשיך תמשיך!!!

נשתמע!

וסתם שיר ככה... בגרסת נינט ורד בנד...  שיר טוב..

.