בכתיבה חופשית

לא מסוגל להיות שם, להרגיש את המבטים, את תחושת האפסיות שאני מגלם בסוללה.

אינני יכול להרגיש מרוצה או חייכן יותר מדי, ובכל רגע שאני בקרבת הסוללה אני לא מסוגל שלא להתיישב באיזה מקום, להישען על הקיר ולשקוע במחשבות אובדניות.

לא מרוצה שם וכנראה כבר לעולם לא אהיה, רק מחכה לרגע שכל הצבא הזה כבר יהיה מאחורי, אך לזה יש עוד די זמן.

20 חודשים/ שנה ושמונה חודשים שנראים כמו נצח, כמו גלות ארוכה מכל מה שאני מכיר ואוהב.

בסוף החודש אקבל סוף-סוף את (דרגת) הסמל שלי, בערב סוללתי, לא אוכל לסבול את הרגע המייגע. 

ישנם את אלה שאני אוהב שם, מכבד, אך אינני מסוגל להיות שם ולהעמיד את ההצגה שכאילו הכל בסדר, לחייך ולצחוק, זה לא אני- איך שאני מרגיש אני גם מפגין זאת, ואת אשר על ליבי, זאת כולם יראו על פרצופי, אני לא מאושר.

ככל הנראה הפכתי לחייל נורמלי סוף-סוף, כזה שממש יושב על השעון וסופר את החודשים והשבועות, לא מפספס ולו יום אחד.

בפוסט הקודם הכרזתי את שהרגשתי והשכלתי להבין "אני אוהב קולנוע", אך דבר זה עוד רחוק ממני אלפי שנות אור, וכשאגיע לרגע המיוחל- אהיה מוטרד ומאוכזב לעיתים, אך שמח שאני מנסה לעשות את שאני הכי רוצה לעשות.

כרגע רק צריך לעבור את הצבא, רק לעבור אותו...

וכך אני מעביר את הזמן בין משמרת אחת במחסום לשנייה בקריאת ספרים, מרחף לי בדמיון של כותבים אחרים, כאלו שהגשימו גם סוג של חלום והוציאו ספר משלהם, מספר רב של דפים עם כריכה ששמם מתנוסס בגאון עליה, כמכריז כי יצירה זו שלהם היא והם האחריים עליה, ולנו- לנו נותר רק לשוט על גלי הדמיון שלהם, לחלוף על פני סופות וסערות, לרחף בין קשתות בענן ויונות לבנות, לעבר אותו יעד שהם כבר תיכננו מראש.

אינני יודע מה היעד שלי, כל שאני יכול הוא לקוות כי היעד הוא מקום שבו ארצה להיות, מאושר.

ט"ו באב היום, פשוט לא יכולתי לסבול את גלגל"צ שהשמיעו שירי אהבה כל היום, אולי בפעם אחרת...

סתם אחד.