בכתיבה חופשית

כל החיבור האידיאולוגי-לוחמני הזה נכתב במקור, הוא היה מיועד לפוסט אחד ודי קולע בנושא התאבדות, הוא נבנה לו בעמדת השמירה לאחר אירוע אחד של התאבדות.

מאז הספיק להצטרף לרשימה השחורה והמפוקפקת הזאת ידיד אחר,ידיד מקורס שעשיתי בעבר, חייל שנהיה לקצין, התאבד בבסיסו. תוך שבועיים יצא לי להכיר שני מתאבדים בני גילי (פחות או יותר), הראשון עשה זאת מתוך אהבה נכזבת, והשני כנראה עקב בעיות במשפחה, כאשר "כנראה" היא זאת שמבטאת כי מדובר בהשערה בלבד ועצם העובדה שהוא התאבד ניתנת לויכוח בין חברים מהקורס.

אני תופס מהחיבור הזה עדיין, סימן לכך שהוא רלוונטי גם למקרה השני, למי שציפה לפוסט שמח הנוגע בחיי המשמחים ובשנה העברית החדשה צפוי פוסט מדכא ושחור במיוחד, לא מומלץ לכאלו שרוצים להישאר עם חיוך על הפרצוף גם בסיומו.

"  אין אחד בעולם שלא חשב לעצמו באיזשהו שלב בחיו- להתאבד, אך עם זאת נראה כי בין המחשבה לביצועה מפריד קו עבה, קו ברור שאל לחצותו- האם?

הייתכן כי בין ביצוע המחשבה למחשבה עצמה עובר קו שביר ועביר כל-כך? הייתכן כי חיינו כה תלויים להם על חוט?

הרי גם אנחנו יכולים להושיט יד ולגזור את החוט, לגזור את עצמו מן העץ עליו אנו יושבים.

  כולנו תופסים מהחיים כדבר נשגב, רב מעבר לבינתנו כיצורים בני אנוש, אך עם זאת לא פעם אנו כה ממעיטים בערכם וזאת אל אף הפלא שאנו מייחסים להם, אנו נוטלים סיכונים מיותרים, ממש ללא כל סיבה ברורה, אנו נוטלים חלק במהלך שעלול לקרוע את החוט מהעץ עליו התיישבנו זה מכבר, מהלכים שהם למעשה סיכונים שלא חשבנו עליהם מראש, איננו חושבים בעת ביצוע מעשה כי אותו הדבר עלול לגרום לנו למות, לסוף שלנו.

הייתכן כי מעולם לא הפנמנו בעצמנו את ערך המילה "סוף", בדגש לגבי ה-"סוף" שלנו?

  מה מתרחש לו כאשר כל תהליך המוות נעשה במודע, ברצונו של הרוצה למות? האם הרוצה למות מבין מהו אותו מוות מיוחל- שזהו למעשה לא עוד מהלך או ביצוע פעולה סתמית כלשהו, שזהו למעשה הדבר האחרון שיבצע בחיו ואחריו לא יוכל להתרברב, להתגאות, לחשוב אודותיו, לדבר עליו. האם הוא חושב עליו כעוד מעשה שאחריו יקבל את תשומת הלב המיוחלת לה ציפה. למעשה בחשיבה שלאחר כתיבה, הרצון להתאבד יכול לנבוע משתי סיבות: האחת, למות, והשנייה, על מנת לקבל תשומת לב.

   בעולם שבו כל ניסיון התאבדות מקבל כותרת שחורה או צבעונית ובנוסף כתבת רקע אודותיו בכלל המהדורות המרכזיות, היכולת של המתאבד להבחין בין הרצון למות לקבלת תשומת הלב הרצויה מעורבת ואינה ניתנת להבחנה ברורה וחד משמעית.

   בתור ילדים, פעמים רבות לקחנו סיכונים שהיוו פשוט חלק מדרך החיים שלנו, לא היינו מודעים אליהם ועל כן לא חשבנו באם לעשותם או לא, בחלקנו היה טמון פחד לבצע מעשה, אך אף ילד מעולם לא חשב כי זהו- זה יהיה הדבר האחרון שיעשה בחיו, הוא פשוט ראה מעשה כלשהו כמסוכן אך עדיין לא חשב מה יקרה באם יעשה אותו, מה עומד מאחורי הסכנה הזאת.

המוות היה בשבילנו "game over" ותמיד אפשר היה ללחוץ על "new game" או "load game" ולהמשיך מאיפה שהפסקנו, הרי המוות הוא רק סוף של משחק, מיד אח"כ יש התחלה נוספת. ככל שהתבגרנו המחשבה על המוות תפסה תאוצה, גילינו מהר מאוד כי בחיינו הבוגרים אין "new game" או "load game" ועם זאת מדי יום אנו מבצעים די והותר מעשים שמתגרים במחשבה הזאת, כאילו אנחנו עודנו משחקים במחשב ויודעים שגם אחרי שיכסחו לנו ת'צורה- נתחיל את הכל מהתחלה.

*(עבר ניסוח מחדש)*

   מה עבר לאותם שניים במוח בעת הביצוע ולפניו? מה הם חשבו לעצמם? איך הם הגיעו למצב הזה והאם המוות באמת היה המטרה שלהם? הם ידעו שהם לא במשחק מחשב, הם ביצעו זאת מתוך בחירה עצמאית שלהם, האם זה שקפץ למען/ עקב אהבה נכזבת חשב על עצמו כרומיאו מודרני? האם זה שהתאבד בצבא חשב כי דבר זה ישנה את הסובבים אותו ויחזירם לדרך הנכונה כראות עיניו?

   הייתי רוצה לרגע קט לראות את העולם דרך עיניהם, ואולי לא, למעשה לא הייתי רוצה לעמוד במקום שלהם רגע לפני הרגע האחרון בחייהם, לא רוצה לדעת איזה שחורות הם ראו, איזה רגעים היו אלה שגרמו להם לבצע את שביצעו, אני לא רוצה להיות במקומם הם, את כל השאלות הללו שאני שואל את עצמי במהלך כל אותן ששת הפסקאות אני מוכן להחליף בשאלה אחת- לה הם יענו.

"למה?" .

לזכרם. 

סתם אחד.