אחרי תקופה קשה ולא טובה בצבא ובחיי הפרטיים (רמיזה קלה בפוסט הקודם), הגעתי הבייתה ל-9 ימי רגילה, הגדוד החליט שלא להתקמצן ולתת לנו את מלוא הזמן שלנו להיות בבית, רגילה מלאה פלוס תוספת של יומיים תמימים, חזרתי בשישי בשעת בוקר, איך שנחתתי בבית נחתה עלי הגזרה...
אמא מדברת איתי ומנחיתה את השורה "לסבתא הייתה תאונה...", מכאן והלאה יתר הרגילה לא יהיה כפי שאמור היה להיות, כפי שתכננתי בדמיוני, ביום שלישי ה-27.9.05 בצאתה מבית הקברות, מהביקור המסורתי של לפני ראש השנה שסבתי מבצעת זה מכבר מספר רב של שנים, בעודה חוצה את הכביש פגעה בה מכונית, פגעה וברחה, היא פגעה בסבתי, פגעה במשפחתי, פגעה בכולנו, פגעה ונסעה מבלי להושיט יד לעזרה, יד לסבתא שלי.
במהלך השבוע האחרון סבתי מתאשפזת בבית החולים "וולפסון" שבחולון, מחר (שישי), שבוע וחצי אחרי התאונה היא ככל הנראה משתחררת למרפאה בבית האבות שלה, מכיוון שביתה לא בקומת הקרקע והיא צריכה עדיין עזרה, כרגע היא אינה מסוגלת ללכת, רגלה השמאלית פגועה וכולה מלאה חבורות ופגיעות שטחיות, סובלת מכאבים.
בכל מהלך ראש השנה היא הייתה במרכז העניינים וכל תוכניותינו סבבו סביבייה, את השעות של לפני ארוחת החג העברנו אני ואחותי בבישול כאשר אימי בבית החולים ואבי דואג לדברים אחרים, לפני ארוחת החג קפצנו כולנו לראותה, לשתות כוסית קולה סביב מיטתה, כוסית לשנה חדשה וטובה יותר.
איני יודע מה אותו אוויל, פחדן ומוג לב חשב לעצמו כשהוא ברח מבלי לעזור לסבתא שלי. אילו רק ידעתי מיהו אותו אחד שהרס לי הרגילה, החג ופגע בסבתא, כבר אמרתי לעצמי מספר פעמים שיש לי סיבה לקום ולצוד אותו, אך עצם המחשבה בדיונית היא, ואם אין למשטרה די חוטים בינתיים כדי לתפוס אותו, לי בהחלט אין מספיק חוטים, אני מקווה רק שאותו אחד יהיה לו ת'אומץ לבוא ולהתוודות אם לא אז, אז לפחות עכשיו כשהרוחות נרגעו מעט.
זה היה ראש השנה שלי, הרגילה שלי אם מסתכלים בהיקף רחב יותר, אני מאחל לכולם (אומנם קצת באיחור) שנה מוצלחת וטובה יותר, מתוקה יותר ומוצלחת הרבה יותר, את אותם ברכות שאני מאחל לכם אני מאחל גם לעצמי, שפשוט יהיה טוב יותר. יום הכיפורים קרב לו ונדמה כי על כולנו לבקש סליחה זה מזה, חטאנו ופשענו לא פעם אחת, הלכנו בשדות רעים, אני מבקש סליחה מכל אחד שפגעתי בו השנה בכוונה ולא בכוונה, אילו רק היה אומץ לאותו אחד שישב במכונית לבוא ולבקש סליחה, אילו רק...
שנה טובה,
סתם אחד.