בכתיבה חופשית

נסעתי עם אמא לתל-אביב מדי קיץ, היא הייתה שמה אותי אצל סבתי ז"ל וככה הייתי מעביר מספר ימים בקיץ, את הדרך לתל אביב היינו עושים בקו 48 מהתחנה ליד הבית שגם אותו אפשר להספיד מכיוון שאינני גר שם יותר, היו פעמים שבהם האוטובוס היה מלא וצפוף, באחת התחנות עלתה זקנה לאוטובוס ואמי תמיד קמה ופינתה לה מקום, למדתי ממנה וגם אני נושא תכונה זו.

אחרי שנתיים וחצי ואף יותר בצבא אך מי סופר (לכו בעקבות החץ לקצה ->), אתה מצפה לקבל גם כן יחס מועדף, אינני מבקש שאחד שיבלות ברגליו מנעליו החדשות יקום מפני אך אני כן מצפה לקבל יחס מועדף לשמירות ולמנוחה, ליציאות ולתנאים- אחרי הכל יש לי יותר ניסיון מרוב בעלי התפקידים שנשארו, קוראים לזה פז"מ, קראו לזה פז"מ. אינני מספיד אותו בטרם עת- מותו כבר סגור וחתום ולי כבר כמעט ולא אכפת, הוא ילך ביחד איתי ואני לא אפגוש אותו יותר במערכת הצבאית ואני גם מודה על כך. הוא מלוכלך ומטונף, הוא שאיפה חסרת ערך לחלוטין, השחרור הוא הכל והפז"מ הוא אף לא חצי תחליף.

אני לא מצפה להרבה מאנשים שאני עובד איתם למעט שני דברים, שיכבדו אותי כבן-אדם ושיתנו לי את הריספקט המועט שמגיע לי בתור אחד שעבר לא מעט ביחידה שלו ונקרא לזה בשמו- פז"מ, אני כמעט לא מצפה לכלום למעשה. אז מדוע? מדוע צרכים ללכלך עלי מאחורי הגב? מדוע אני צריך לשמוע את כל השמועות אודותי דרך צד שלישי שהוא בדרך כלל גם לא קשור בכלל לנושא? מדוע הקצינים שמים לי רגליים ומלכלכים לממונים? מדוע לא מאמינים לי? למה לא עוזבים אותי לנפשי. די. 

כל זה מוביל למצב אבסורד שאני מחזיק בידי אישור ל"ב'" צבאיים רשמיים שגורם לכך שאין לי מה לתרום ליחידה, אני יותר נטל מאשר נכס בשבילם כעת ולמרות שנתתי להם כל-כך הרבה זמן של עבודה ללא פשרות וללא בעיות, למרות שהפציעה הזאת שאני עובר היא הפציעה הראשונה שמשביתה אותי ביחידה מאז עולם- הם לא מוכנים לתת לי לנוח, הם מחפשים אותי בפינות ומלכלכים בכמויות, מעבירים עלי שבועות קצרים אך קשים לעין הרף.

נשלחתי לחודש לבקו"ם, ליומיות ולש"ג על א' מדי יום ארבע שעות, זה עדיין לא מסתדר עם ה"ב'" שלי לחודש הקרוב, וזה גם לא מסתדר לי עם חזרה הבייתה (שני אוטובוסים וארבע שעות נסיעה ביום), הם יודעים את זה ולא אכפת להם, מאיימים עלי בעבודות שחורות ומגוונות לחודש הקרוב באם אני אציג את ה"ב'" שלי שם ואחזור למחרת להתייצב ביחידה, ואני מה רציתי? 

גם היום, כשאני חייל לובש מדים עם נשק ומחסנית ומחסור רציני בשעות שינה בלילה, גם היום בדרך הבייתה כשאישה זקנה תעלה לאוטובוס- אני אפנה לה מקום.

סתם אחד.