בכתיבה חופשית

"יום הולדת חגיגה נחמדת..."

הרגל שרכשנו עוד בהיותנו קטנים הוא "לחגוג" ימי הולדת, להיות שמחים ביום בו הגיל שלנו קופץ בשנה אחת שלמה תוך יום/שעה/דקה- תלוי מאיזה פרספקטיבה תסתכלו על הרגע ממש, והרי על מה אנחנו חוגגים? על מה שהיה או שיהיה? על הדברים החדשים שרכשנו לעצמנו בשנה האחרונה ואולי שנרכוש? חומרית או רוחנית? על חברינו שאיתנו או לא איתנו מסיבות שכל אחד נושא עימו? על משפחה ובריאות? על מוזות לכתיבה ורגעים שזכו להיתפס בעינינו ובעקבות זאת בעדשת המצלמה?

היום (ה-25 בנובמבר), אני בן 21 כבר, שואל את עצמי מה יש לי ומה חסר, מה עדיין חסר.

אני מעריך את שיש לי ונזכר רק לפעמים לתת להם את היחס המגיע להם, מפחד מעצמי לתת יותר, אולי כי אני זוכר שכל פעם שחציתי גבול שהצבתי כגבול אחרון- נפגעתי אחרי שחציתי את הגדר, אז עברתי גדר וחציתי גם את זאת שאחריה- לא הגיע הזמן לעבור עוד מספר גדרות, קירות וחומות שמצפות לי בהמשך ואולי אני צריך בכלל לחפור לי את היציאה ממתחת?

את שהיה לי השנה- הכל כבר כתוב, את שיהיה- אני רק יודע שאני צפוי להשתחרר (הארת דרך: ראינו כמה זה היה תקף בעת המלחמה כלפי האוגוסטים) ואני יודע שאני רוצה כך וכך ומתכנן כזה או אחרת- אך אינני יודע, האם זה יתרחש והאם אוכל להגשים את שאיפותי בצאתי ממערכת סתומה, אטומה ובירוקרטית אחת אל עבר מערכת חדשה שכנראה איננה שונה בהרבה מזו שאני יוצא ממנה. היא שהייתה לי התקווה והאור בקצה המנהרה- נראת פתאום כמו עוד צינור ארוך, חלול ומעורפל נוסף לחלקו הקודם, קשה לי לראות מה יקרה, חודש בבית בגימלים ועוד חודש בסיפוח צ'ופר שעיקרו הוא להיפטר ממי שלא תורם למערכת עקב בעיות רפואיות- גרמו לי לשהות שעות ארוכות בביתי ולהבין. להבין שמשעמם ככה. לבד.

לפתע זה מרגיש כמו יום כיפור שכזה, יום לשאול את עצמי את כל אותן שאלות לחשבון נפש עם עצמי, את כל שאני מנסה להימלט ממנו ביום-יום ולעולם אבל לעולם לא מצליח, מחשבותי לא מרפות אותי אפילו לא בשעות הקטנות של הלילה, גם לא בחלומותי- מציאות רודפת דמיון ודמיון לא גורר את המציאות בעקבותיו (ואילו זה היה כך הייתי מסודר מכל צורה שהיא). את יום הכיפור האחרון העברתי בישיבה על כסא מול המחשב כאשר אני קם עקב הפציעה הטרייה והצליעה המכאיבה רק שלוש פעמים ביום וכולם בדרך למטבח כולל עצירה קצרה או ארוכה בשירותים- לחסוך בכאב. על עוונותי ניסיתי לגבור בכאב פיזי שאך עדיין לא תם.

יש לי הרבה דברים שבזכותם אני צריך לחגוג. בהסתכלות על חצי הכוס המלאה יש לי הרבה מה "לחגוג" והרי שבאמת הצלחתי להעביר עוד שנה אחת קשה בעיקר מנטלית, אני נוטה כמו כל בן אדם להתסכל בלב כבד ובעיניים ייגעות על חצי הכוס הריקה ועל כל מה שחסר לי ועדיין לא השגתי, תוהה אם אשיג את אותו דבר שנראה בעיני כפסגת השאיפות שלי, כדבר שיגרום לי להיות מאושר. סוף-סוף.

לא רציתי להיגרר לריקנות או דיכאון פוסט יומולדת אז שמתי את ההופעה של כוורת ברקע, משהו שמח באוזני להפיכת האווירה לקלילה יותר ומהנה הרבה יותר, כנראה שבשנות ה-70 היו יותר מדי מלחמות מכדי ליצור מוזיקה מדכאת ואם אכן מלחמות הן הסיבה (לאותה מוזיקה שמחה)- אז כנראה שבקרוב- צפו לאקסטזה. 

מי לא מאחל לי מזל טוב? אההה?

אחד, סתם אחד. (סיקס, טריפל פור, פייב).