בכתיבה חופשית

מחשבות שנובעות מחשש עולים עם השכמה מוקדמת מקיצה בטרם עת של עוד שינה קצרה (מדי), גלגל"צ פותחים לי את הבוקר בעוד שיר שרק בשעה ארבע וארבעים בבוקר אתה מסוגל לשמוע אותו ולא להעביר תחנה, העיניים נדלקות במהירות של מכונית מייבאך מחוזקת במנוע נוסף בשביל העליות בדרך פרויד לחיפה, היד נשלפת ממעטה של פוך עבה ממולא בנוצות אווז מרוט לעייפה וכל מה שניתן לדחוף פנימה ולהוסיף לחום של יולי-אוגוסט בתוך קור של מינימום אנטארטיקה, היא הודפת בחוזקה על השעון המעורר שלא אשם בדבר מלבד זה שהסוללות שלו מחזיקות כבר יותר מדי זמן בכדי שאוכל להשתמש בתירוץ נדוש של "התקלקל לי השעון המעורר".

השעה היא ארבע וארבעים, אני צריך לקום, אני מתגלגל במהירות מהמיטה ונוחת על זוג כפכפי קרוקס צהובות לימי האזרחות הקרובים והמאושרים יותר, כך לפחות אני מקווה, בלי מקלחת אני אראה כמו סטלן שעישן את העלים הירוקים הלא נכונים בתחילתו של הלילה, המים חמים וזורמים מצטרפים לניחוח ההרבל אסנס הצהוב ופלמוליב ספא סגול שבזמן אחר ובמקום אחר היה מרגיש כמו ספא (ככה הם טוענים), יד נשלחת לחלוק הכחול שעוטף אותי ואני משפשף את המראה בתקווה שהיום הם החליטו להיענות לקריאה של עופר עיני- אך אבוי, גם היום הם צמחו בעוד כמה מילימטרים ואני חייב להתגלח, מבריק את שיני ומזייף ניחוח של מנטה מחוזק שלא מפריע לריח הבוקר הטרי לחזור תוך זמן קצר ולהזכיר לי שהיום עוד ארוך מלהיגמר. 

השעה חמש וחמישה ואני לובש את המדים הירוקים בזמן מטכ"לי של כל טירון מושתן, הנעליים שחורות ומצוחצחות- הרי אני לא עושה משהו שילכלכך אותן, שותה כוס מים קרים לריענון, מוודא שהחדר נראה במצב של בלאגן מסודר ולא יתר על מידה, מרים תוך סיבוב במאה ושמונים מעלות את התיק, מכבה את האור ונועל את הדלת תוך לחיצה על הכפתור למעלית.

הרכבת הראשונה צפונה עוד רגע תגיע לתחנה. 

"בוקר טוב עולם- יש ברבורים באגם",

בוקר טוב רחוב ריק מאנשים,

בוקר טוב סתם אחד.