בכתיבה חופשית

תמיד שאני נכנס למקום הזה אני מריח את הזוועות, חודרות לעורי בדקירות קטנות ומציקות.

הצעקות לא נשמעות גם מבעד לקירות גבס דקים שעוצבו כדי לחלק את המרתף ביעילות לחדרים קטנים ומחושבים.

הכסאות מסודרים זה לצד זה, 

עיתוני נשים למיניהם ומוסף הארץ תקף ליום הנכון מונחים בסלסלה על הרצפה החלקלקה,

דלפק ללא מזכירה או אישה חייכנית רומז על הזוועות המתרחשות מדי יום,

קולות הצעקה מתאיידים להם דרך קירות לבנים.

רעשים קלים נשמעים מבעד לדלת,

לא עובר זמן רב ויוצא איש תמים, מבוגר, מקריח, איני מצליח לקרוא את ההבעה על פניו,

האם סבל? האם ניסה לצעוק? האם כאב לו?

הוא מתיישב, איש חייכני עוטה חלוק לבן יוצא מבעד לאותה הדלת,

הוא מפנה מבטו אלי ואומר "היכנס",

אני נכנס לחדר שקירותיו מסוידים בלבן בוהק ובמרכזו כיסא עטוי עור בצבע חום בהיר-קרם,

מנורה מאירה ישירות על אזור מסוים על הכיסא, מגש ועליו מפית נייר לצידו.

אני מתיישב תוך חשש מתמיד, מבטים מהירים לכל האזורים הנסתרים,

מהיכן הוא יוציא את כלי העינוי שלו- אני תוהה, מהיכן תצא הזוועה הנסתרת מבעד לקירות הגבס.

הוא מגביר את הרדיו, גלגל"צ,

מספר כלים ללא שמות, נוצצים וממורקים מונחים על המגש, הוא שולף אותם לעברי ומכניס אותם בתוכי.

"I would take the pain away".

קולות צורמים,

נוזלים נשאבים,

הרגשה חנוקה,

עיניים מחפשות תשובה,

ידיים זקוקות לאחיזה.

"אתה רואה את זה? צריך לעקור לך את זה..."

"לאאאאאאאאאאאאאאאאא......"

עוד מילדותי, תמיד היו לי חששות מרופאי שיניים, החשש מחור, הסיוט מעקירה, הגנים הדפוקים מההורים ושיני הבינה שצמחו בחציו הדרומי של הכדור- כל אלו סיבות מספיק טובות להמשיך ולפתח את הפחד הזה גם בבגרותי.

אז איך הוא ממשיך לאכול חלווה?

סתם אחד.