בכתיבה חופשית

למעלה משנתיים וחצי של שירות צבאי הורגלתי לסגור שבתות ולא לראות את חברי שבועות על גבי חודשים, לקיים שיחות ארוכות לתוך הלילה עם חברים ומשפחה בוידויים של מוח מעורפל נפשית ופיזית. עשיתי את עבודותי בעמדת השמירה או בסיורים או ביזומות או בכל מה שהיה נופל עלי מן אותם הריבועים של לוח השמירה שקבע את גורלי הקרוב להיתקלות או למשחק "וורמס" מול המחשב ולמספר שעות שינה, במיטה חמה עם פוך או על מושב של האמר מנהלה ואולי האמר אמריקאי על כרית של מעיל פליז ירוק מבחוץ ושחור מבפנים , או להיפך.

אורח החיים הזה לא היה זר לי, כאחד שהורגל למחנות קיץ וטיולים במסגרת הצופים, השהייה רחוק מהבית הכאיבה אך מעט, הדיכאון והשביזות הכתיבו לי שיגרת יום של נווד בארץ ישראל, לעיתים עוצר לנוח באותו מקום ולעיתים נודד אל עבר קו ביטחון שותף חדש, היכן שהמג"ד מתנדב להישלח, את הגדוד ואותי.

חודש של יומיות היו זרים לי, כבר בתחילה תהיתי אם להמשיך לעשות את שאני עושה בגדוד הוא אולי הבחירה הנכונה, אך כפי שלמדתי בצהל, שנותנים- קח, ואכן לקחתי את היומיות בשתי ידיי, קמתי מדי בוקר בשעה ארבע וארבעים לפנות בוקר, איפה שהפלייליסט בגלגל"צ עוד לא הפך כל-כולו לבוגרי "רימון" מלווים בלהקות שהוציאו איזה שיר אמריקאי על קליפורניה או אמריקה, איפה שיש מקום להשמיע את "פיאנו מן" של בילי ג'ואל ולאחריו אר.אי.אם עם "אבריבדי הרטס" ומיד לקינוח רונה קינן עם משהו מתוק מהאלבום החדש. 

הרכבת יצאה צפונה ברבע לשש מהתחנה ואני ומכאן והלאה הייתי מוצא את עצמי כל פעם בדרך מקורית וחדשנית בבית עד השעה 12 בצהריים, אם ברכבת ושני אוטובוסים ואם בשלושה אוטובוסים שונים מנקודות עצירה שונות בצד הדרך,  יום עבודה קצר יש לאמור. בפעם הראשונה בשירותי המועד לקיצו- חליתי, החום נסק למרומים והגימלים יצאו בצמד חמד מלשכת קצין העיר בקרייה כאשר בו בזמן מטען תיק חשוד מאיים לפוצץ את הקרייה על כל יושבייה ואני מוצא את עצמי ממתין לחבלן, בחוץ, בקור, עם מעל ל-38 וחצי מעלות חום, במקום זר לי ולשירותי, עם כל נדודי המרובים- למרכז תל-אביב עדיין לא הגעתי (למרות שתמיד הייתה קיימת השאיפה לבצע קו ביטחון בהרצליה פיתוח/ ציר אלנבי את קינג ג'ורג את דיזינגוף).

תקופה של הזיות בין שינה קלילה והכרה מעורפלת, בין ארבע וארבעים לפנות בוקר לבין ארבע וארבעים בשעות אחר הצהריים- כאשר אני קם ולא סגור על עצמי בנוגע ליום בו קמתי או לרכבת שמחכה לי בתחנה עוד שעה. הפיהוקים יוצאים בשרשרת והרגליים טוענות כי השעה המוקדמת- לא לי היא.

לכל עבודה או תפקיד יש היתרונות בגפו והחסרונות בחובו, יתכן וגם התיזמון נחוץ להצלחה וכעת על סף סיום שירותי אני מוצא את העבודה הזאת לא מתאימה לעת הנוכחית, הכל טוב ויפה בלחזור הבייתה בשעת צהריים מוקדמת מדי יום ולחזור חמשושים קבוע, אך זה לא בשבילי, יש לי את ה-"ג'וב" שלי, ייתכן והוא מסוכן יותר, ייתכן והוא מאתגר יותר, ייתכן ובכלל התרגלתי אליו ונכנסתי לנעליו והרי שכולנו יודעים כמה קשה לצאת מנעל אחת ולהחליפה באחת חדשה, ההרגל נוח.

אין לי משהו נגד ג'ובניקים, אני יודע להעריך את עבודתם ואותם, אני עדיין מעריך ומתחבר יותר לקרביים. מחר (14.12) זה נגמר סופית בטופס טיולים בחזרה לגדוד, אני אמשיך לאכול את החרא שמאכילים אותי ואת טורי יאיר לפיד בסופי שבוע על מזרון צבאי או גבעה נטושה מלבד מספר משפחות "מתנחלות" איכנשהו באיו"ש, אני אמשיך לאכול את החרא הזה שמפטמים אותי בו כל כך הרבה, אבל לא אשכח דבר אחד. זה החרא שלי. הורגלתי למרקמו ולטעמו זה מכבר. עד מרץ.

עד מרץ,

סתם אחד.