בכתיבה חופשית

כך נקרא הפוסט, בהתבוססותי על השיר "ימי בנימינה" המתאר ימים נשכחים מעברו הרחוק של אהוד מנור ז"ל, למרות שזה לא הטעם שלי, חשתי צורך להפגין קצת אינטיליגנצייה בתוך כל החרבנא שעתידה להתפרס לפניכם כסיפור שסופו בעוד 90 יום.

רמת גן 2006, בעת עמידה ממושכת למדי בתחנת אוטובוס הכוללת רק שלט של חברת "אגד" ואין בה לא ספסל ולא מושב או מבנה כלשהו שיתן משמעות למושג תחנת אוטובוס.

באיזון העדין של חיית לילה ממושמעת ומשכימה בתוקף תפקידי "רץ חמ"ל" ב-12 השעות היותר קטנות ופחות שפויות של היום נאלצתי לשמור על עירנות לא ממושכת מדי, אך משום מה, זה לא משנה כמה ישנת לפני, כשמגיעות השעות הקטנות ואתה לא שותה אלכוהול באיזו מסיבה סוף או לא מעניינת, מלאה בכל המי ומי נוסח המין הנשי בעיניים גבריות- אתה תמיד תהיה עייף.

אחרי שנגמרה המשמרת ידעתי שאני חייב לישון אך מספר אירועים סוללתיים גרמו לי להשאיר את עצמי ער לקראת הקרב ובא, וכך עשיתי, התקלחתי, אכלתי ואפילו הרצתי כמה משחקי "וורמס" במחשב בחדר (בצבא- כן, כן- יש לי מחשב בחדר בצבא!), נדמה היה שאני אצליח להשאיר את עצמי מפוקס לקראת האירועים ועד ההתמוטטות באוטובוס חזרה הבייתה שלפתע דחו את הכל בשעה- בתגובה אוטומטית למדי, טיפסתי למעלה הקומה השניים במיטת הקומותיים ונשכבתי.

הדבר הבא שאני זוכר הוא יותר מדי דרגות ואנשים דו -פרצופיים צועקים עלי, טוענים שאני "זורק" עליהם ושיחת סוללה שבמהלכה אני מנסה להתרגל לטמפרטורה שלא מתאימה ללבושי (או פשוט לעובדה שזה עתה קמתי), מפרקס ורועד חזרתי קצת המום בסופה לחדר ואחרי נכנס חיש קל המ"פ שלי ושני חברי לחדר, ניסיתי תחילה להבין מה עשיתי רע ולמה לא העירו אותי, משקלטתי את הכל הגנתי על עצמי ועל חברי- בתום שעה שלמה של שיחה יצאתי עם מצב רוח מעורער על כך שאפילו 90 יום לשחרור לא עוזבים אותך בשקט, אפילו 90 יום.

על האוטובוס חזרה הבייתה עובד עלי הנהג תחילה כי אנו נוסעים לאריאל... אריאל?! היה כתוב בפרונט של האוטובוס תל אביב! ולו אחד מחברי לא הבין את זה אבל בסיבוב בירור שני אצלו נדמה כי הנהג חשב שזה מצחיק לעבוד על חייל שחוזר הבייתה כי האוטובוס עליו עלית הוא לא הוא- זה לא, זוג רוסיות בלונדיניות מהמושב הקדמי אמרו כי הוא צוחק איתי ואני עניתי את מחשבותי כמו שכתבתי- לא עובדים על חייל בדרך הבייתה, במיוחד כשלא יודעים איך.

עמדתי רוב הנסיעה עד שהתפנו מקומות, איזו אחת תפסה את מבטי ואני את שלה למצמוצים קצרצרים, כמובן לא החלפתי איתה מילה, ירדתי מהאוטובוס, טיפה עסוק במחשבות שלא מתאימות לרגע, לפתע עלה במחשבתי הרגע הנוכחי ובו גיליתי כי התיק הגדול שלי נמצא עשרים מטר מאחורי בתא המטען של האוטובוס ואני... רצתי, נתתי הכל, הגעתי קרוב כשהוא התחיל בנסיעה.

המשכתי לרוץ, קול נפילתה של המחסנית שלי נשמע, הסתובבתי לאחור מגלה כי בסדר וודאי נפלה גם הכומתה ומן המחסנית נשמט כדור, הרמתי את החפצים לא בהכרח בסדר בו הם נפלו כשאני מפקיר מאחורי את הכדור בידיעה כי האוטובוס עוד בתחום ההשגה, לפתע נשמע קול אישה "נפל לך כדור מהמחסנית!", היה זה ברור כי עלי לקחת את הכדור כעת, רציתי לומר לה "יש לי עוד אלף כמוהו!" אבל זה היה מתגלה כהפקרה באמצע רחוב סואן סמוך לתחנת רכבת ארלוזרוב המפרידה בין רמת גן לתל אביב, הרמתי אותו, סובבתי ראשי וראיתי כי האוטובוס נעמד, רצתי אליו כשאני דוחף את כל הדברים שעלולים ליפול לתיק הקטן שלי, הוצאתי את התיק ונעמדתי בתחנה שכוללת רק שלט...

באפטר שקיבלתי יומיים לפני כן, אמרה לי ידידה שלא לספור את הימיים, זה רק יחדד את השביזות ויקהה את השמחה, אז החלטתי יום לפני זה שלא לספור, אך אז הופיע אותו יום אחד מאותם 90 ימים שנשארו לסוף כל ימי על המדים הירוקים- אלו הם ימי חרבנא.