בכתיבה חופשית

עירוב בין שמחה וכעס מקשה על כתיבה אחידה של פוסט בגוון המתאים,

את הכעס אני מטשטש ונותן בו גוונים של שמחה, אחרי הכל לא נכנסתם לכאן כדי לתת הערות של "מסכן" או "באסה לך",

את השמחה אני לעיתים מחדד למילים בודדות שיבהירו את האושר שטמון במקרה או אולי מחשיך את קרני האור כך שלא תשימו לב שלפעמים אני נהיה שמח מדברים ממש חסרי קשר ומפגרים, יש פעמים בהם אני מסתיר אותה לגמרי כך שכאשר יתרחש הדבר הבא בתהליך אני לא אפול שבוז בפרהסיה למחשבה של "איזה כישלון אני".

ביום חמישי, כאשר שבתי הבייתה תהיתי באיזה גוון יהיה הפוסט שלי, שמח או כעוס, לאן ינטה יותר, אך האמת היא כי הכל נצבע באורך פלא לצבע האפור, לתוך בור של אירוניה, אולי אני טועה וזו רק הרבה ציניות, והרי אין באמת סיבה להיות כזה, יש כאן סוג של הגזמה בתיאור.

מצד אחד בשעת לילה מאוחרת ברביעי ואולי בשעת בוקר ממש מוקדמת בחמישי גילו לי מפקדי- שהם יותר על תקן האנשים שמורידים את הבשורות (הרעות והטובות) אלי, מכיוון שעדיין יש אנשים שלא מבינים שעוד זמן קצר אני אזרח וכל הדרגות הללו שלא הוכיחו את עצמם עד עצם היום הזה יכולים ללכת... אתם יודעים בדיוק לאן. בכל אופן באותה נקודת זמן גילו לי כי אני עומד להישפט בתוך שבוע מכיוון שבזמן שעשו לי את תקופת היומיות בבקו"ם- הגדוד לא בדק לי את הנשק, יתכן וזה באמת באחריות שלי אבל... זה לא ממש... אז שיקפצו לי כולם, הם אמרו שהסמג"ד מטומטם ואידיוט- תיאורים שדי חוזרים על עצמם מאז שאני מכיר אותו, וטענו שאני אצא זכאי כל עוד לא אתנהג ממש כמו מטומטם. אני הכרזתי שאם אקבל בגלל שטויות כאלו עוד יום אחד בצה"ל- אני אוציא ג' עד סוף השירות שלי. לא ממש לקחתי אותם ברצינות ולכולנו כל המקרה הזה נראה כמו בדיחה אך, פעם נוספת, אני מבקש, תעזבו אותי בשקט מהשטויות שלכם.

ואילו מצד שני, לאחר משמרת לילה די מבדרת בחמ"ל, התקשר אלי אחד מחברי לסוללה ולמחזור ואמר "אנו משתחררים ב-19 במרץ! קיצרו לנו תשעה ימים!", הגבתי לזה בכל דרך התלהבות מקובלת חוץ מלרוץ בלי חולצה או מכנסיים, רצתי, צעקתי, צרחתי, קפצתי, כרזתי במגאפון בכל המוצב, חיבקתי אנשים. הסיוט קיבל קיצור נוסף וכל זה שעה בודדת לפני היציאה הבייתה.

אז כן, אני נוטה לשמוח מדברים מסוימים בצורה ממש מטופשת ולעיתים נוטה להתרגז על שטויות באופן שייחודי רק לי. יש דברים שפשוט מציקים לי, לשני עברי המתרס.

תרשמו ביומן, לכל דבר יש סוף (וכל סוף הוא התחלה חדשה- אך על זה יש עוד חפש"ש שלם לכתוב),

ה-19 במרץ 2007, זהו תאריך הצעידה שלי לבקו"ם למסירת החוגר וגזירתו ברוב תודות,

עד הפעם הבאה והלא ידועה,

סתם אחד.