בכתיבה חופשית
כי ראיתי את דרכי נעלמת ביער סבוך, בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת רגלי ננעצות היכו שורשים |
| 1/2007
לשחרר מהרצועה
יולי 2005 (בבסיס צבאי בסמוך לגדר ההפרדה)
ישבתי על הספה במרכז הפלוגה (סוללה) עם מפקדי אך במידה כלשהי גם חבר שפקד עלי מיום כניסתי לסוללה, אני כבר עם טופס טיולים מופקד בשלישות ולמעשה רק ממלא מכסות שמירה לספ"ש, רגע על סף יציאה לקורס אחד מיני רבים שהצלחתי ליפול ממנו, הוא שאל אותי מספר שאלות בניסיון לספק לי איזו שיחת סיום ראויה. טענתי בפניו שלגדוד שלי קיימת בעיה שחוזרת על עצמה; הוא פשוט לא יודע מתי לשחרר, כאמור יום לאחר מכן בשעת בוקר הייתי אמור להגיע לבאר שבע וזאת לאחר יציאה מקו בשטחים בשעה שלא הגיונית את שעת ההתייצבות במקום אליו אני מגיע. הוא שמע ופעל בנידון, קראתי להורי והעברתי לילה קצר בבית כדי לאפס ציוד ותיקים.
ינואר-מרץ 2007 (בבסיס צבאי בסמוך לגדר ההפרדה)
יושב בחמ"ל עם חבר לסוללה/ למחזור/ לאותו דיכאון מתמשך ולא נגמר, לפתע הוא זורק לי עצם לרדיפה בדמות הוראת מג"ד; לא ניתן לחבר חפש"ש (חופשת שחרור, שבועיים) לרגילה, מיותר לציין שבכל הצבא מותר ורק אצלנו יוצאת הוראת מג"ד בנושא.
התעצבנתי, אך לא חזק מדי, הרי אין מה לעשות, גם היום, שנה וחצי אחרי זו רק דוגמה אחת לאותו דפוס חוזר, פשוט לא יודעים מתי לשחרר, לשחרר את החבל, לשחרר מהרצועה, לשחרר מהצבא. כולנו יודעים שצהל לא מרוויח מאיתנו כלום בכך שהוא מפריד את הרגילה שמגיעה לי מהחפש"ש, למעשה, באופן בלתי מוסבר והגיוני לחלוטין, הוא גורם להרגשת מרמור פעם נוספת בקרב חברי למחזור וכל מי שמשרת עימי על כך שגם רגע קטן לקראת הסוף, ממש על מפתן הדלת לאזרחות- הצבא ובמיוחד הגדוד, לא עוזב אותך בשקט בצד, לעולם לא עוזב.
החלטת מג"ד ינואר 2007: אין לקחת אוכל מאזרחים יהודים שמציעים לחיילים במחסום.
הפחד של המג"ד נובע מכך שהוא חושש שבשלב מסויים לא יהיה נעים לחייל הבודק לבדוק לו (ליהודי) את הרכב, אני אומר, אם אתה כל-כך לא מאמין וסומך על חיילך כדי לתת להם לעשות את עבודתם ע"י הגבלה בחוקים ששום גורם פיקודי לא אמור להתעסק עימם ובהם- מדוע לא תעסיק אנשי אבטחה חיצוניים ותשלח את חיילך פיקודייך הבייתה?!
ביום ראשון בתחילת השבוע נשלחתי לכנס משתחררים בגני התערוכה בתל אביב, יצאתי אחרי לילה ללא שינה בחמ"ל לכנס בשאיפה של מפקדי לחזור ולהעביר לילה שלם ללא שינה נוסף בחמ"ל, היה מצחיק ומבדר, הסתובבתי עם שניים מחברי למחזור, שרוטים לגמרי, גם הם אחרי לילה עירני מדי, כנס משתחריים אומנם- לא היה, עוד הצלחה של הגדוד שלי שפיספס בשבוע.
סתם פיקנטריה לקראת הסוף. נמאס לי ואני לא מחדש. אין לי מושג לאן פני ביציאה מהבקו"ם בבוקר ה19 במרץ הקרוב (מטאפורית). אופציות ללא סוף. סוף קרוב משנראה לעין הבוחנת. פוסטים שלמים יכולים להיכתב על הנושא הזה בלבד. הצבא חייב להישאר מאחורי ועם זאת הוא יעסיק כאן פוסטים שלמים בנושאי נוסטלגיה וחוסר היגיון צבאי בעתיד הקרוב. נמאס לי ואני לא מחדש, פעם נוספת.
למעשה הפוסט הזה נכתב באפטר שהשגתי במיקרה ונשאר מיותם מחברים עקב מיעוט עונים לשיחות או לא לבחורות שהכירו במסיבה בשישי האחרון, הועלתי להשאיר פוסט ומספר תגובות בודדות, סוג של כיתוב בטוש בתחנת אוטובוס- "הייתי פה!". בסוף השבוע הקרוב אני יוצא ואבלה את רוב רובו בבר מצווה חגיגית בבית מלון בקירבת ירושלים אז נחיה ונראה מה יהיה אז, אולי אמצא איזו דתייה חסודה- זה יתאים לי כמו כפפה ליד.
סתם אחד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
