בכתיבה חופשית

למעלה משנתיים וחצי של שירות צבאי הורגלתי לסגור שבתות ולא לראות את חברי שבועות על גבי חודשים, לקיים שיחות ארוכות לתוך הלילה עם חברים ומשפחה בוידויים של מוח מעורפל נפשית ופיזית. עשיתי את עבודותי בעמדת השמירה או בסיורים או ביזומות או בכל מה שהיה נופל עלי מן אותם הריבועים של לוח השמירה שקבע את גורלי הקרוב להיתקלות או למשחק "וורמס" מול המחשב ולמספר שעות שינה, במיטה חמה עם פוך או על מושב של האמר מנהלה ואולי האמר אמריקאי על כרית של מעיל פליז ירוק מבחוץ ושחור מבפנים , או להיפך.

אורח החיים הזה לא היה זר לי, כאחד שהורגל למחנות קיץ וטיולים במסגרת הצופים, השהייה רחוק מהבית הכאיבה אך מעט, הדיכאון והשביזות הכתיבו לי שיגרת יום של נווד בארץ ישראל, לעיתים עוצר לנוח באותו מקום ולעיתים נודד אל עבר קו ביטחון שותף חדש, היכן שהמג"ד מתנדב להישלח, את הגדוד ואותי.

חודש של יומיות היו זרים לי, כבר בתחילה תהיתי אם להמשיך לעשות את שאני עושה בגדוד הוא אולי הבחירה הנכונה, אך כפי שלמדתי בצהל, שנותנים- קח, ואכן לקחתי את היומיות בשתי ידיי, קמתי מדי בוקר בשעה ארבע וארבעים לפנות בוקר, איפה שהפלייליסט בגלגל"צ עוד לא הפך כל-כולו לבוגרי "רימון" מלווים בלהקות שהוציאו איזה שיר אמריקאי על קליפורניה או אמריקה, איפה שיש מקום להשמיע את "פיאנו מן" של בילי ג'ואל ולאחריו אר.אי.אם עם "אבריבדי הרטס" ומיד לקינוח רונה קינן עם משהו מתוק מהאלבום החדש. 

הרכבת יצאה צפונה ברבע לשש מהתחנה ואני ומכאן והלאה הייתי מוצא את עצמי כל פעם בדרך מקורית וחדשנית בבית עד השעה 12 בצהריים, אם ברכבת ושני אוטובוסים ואם בשלושה אוטובוסים שונים מנקודות עצירה שונות בצד הדרך,  יום עבודה קצר יש לאמור. בפעם הראשונה בשירותי המועד לקיצו- חליתי, החום נסק למרומים והגימלים יצאו בצמד חמד מלשכת קצין העיר בקרייה כאשר בו בזמן מטען תיק חשוד מאיים לפוצץ את הקרייה על כל יושבייה ואני מוצא את עצמי ממתין לחבלן, בחוץ, בקור, עם מעל ל-38 וחצי מעלות חום, במקום זר לי ולשירותי, עם כל נדודי המרובים- למרכז תל-אביב עדיין לא הגעתי (למרות שתמיד הייתה קיימת השאיפה לבצע קו ביטחון בהרצליה פיתוח/ ציר אלנבי את קינג ג'ורג את דיזינגוף).

תקופה של הזיות בין שינה קלילה והכרה מעורפלת, בין ארבע וארבעים לפנות בוקר לבין ארבע וארבעים בשעות אחר הצהריים- כאשר אני קם ולא סגור על עצמי בנוגע ליום בו קמתי או לרכבת שמחכה לי בתחנה עוד שעה. הפיהוקים יוצאים בשרשרת והרגליים טוענות כי השעה המוקדמת- לא לי היא.

לכל עבודה או תפקיד יש היתרונות בגפו והחסרונות בחובו, יתכן וגם התיזמון נחוץ להצלחה וכעת על סף סיום שירותי אני מוצא את העבודה הזאת לא מתאימה לעת הנוכחית, הכל טוב ויפה בלחזור הבייתה בשעת צהריים מוקדמת מדי יום ולחזור חמשושים קבוע, אך זה לא בשבילי, יש לי את ה-"ג'וב" שלי, ייתכן והוא מסוכן יותר, ייתכן והוא מאתגר יותר, ייתכן ובכלל התרגלתי אליו ונכנסתי לנעליו והרי שכולנו יודעים כמה קשה לצאת מנעל אחת ולהחליפה באחת חדשה, ההרגל נוח.

אין לי משהו נגד ג'ובניקים, אני יודע להעריך את עבודתם ואותם, אני עדיין מעריך ומתחבר יותר לקרביים. מחר (14.12) זה נגמר סופית בטופס טיולים בחזרה לגדוד, אני אמשיך לאכול את החרא שמאכילים אותי ואת טורי יאיר לפיד בסופי שבוע על מזרון צבאי או גבעה נטושה מלבד מספר משפחות "מתנחלות" איכנשהו באיו"ש, אני אמשיך לאכול את החרא הזה שמפטמים אותי בו כל כך הרבה, אבל לא אשכח דבר אחד. זה החרא שלי. הורגלתי למרקמו ולטעמו זה מכבר. עד מרץ.

עד מרץ,

סתם אחד. 

מחשבות שנובעות מחשש עולים עם השכמה מוקדמת מקיצה בטרם עת של עוד שינה קצרה (מדי), גלגל"צ פותחים לי את הבוקר בעוד שיר שרק בשעה ארבע וארבעים בבוקר אתה מסוגל לשמוע אותו ולא להעביר תחנה, העיניים נדלקות במהירות של מכונית מייבאך מחוזקת במנוע נוסף בשביל העליות בדרך פרויד לחיפה, היד נשלפת ממעטה של פוך עבה ממולא בנוצות אווז מרוט לעייפה וכל מה שניתן לדחוף פנימה ולהוסיף לחום של יולי-אוגוסט בתוך קור של מינימום אנטארטיקה, היא הודפת בחוזקה על השעון המעורר שלא אשם בדבר מלבד זה שהסוללות שלו מחזיקות כבר יותר מדי זמן בכדי שאוכל להשתמש בתירוץ נדוש של "התקלקל לי השעון המעורר".

השעה היא ארבע וארבעים, אני צריך לקום, אני מתגלגל במהירות מהמיטה ונוחת על זוג כפכפי קרוקס צהובות לימי האזרחות הקרובים והמאושרים יותר, כך לפחות אני מקווה, בלי מקלחת אני אראה כמו סטלן שעישן את העלים הירוקים הלא נכונים בתחילתו של הלילה, המים חמים וזורמים מצטרפים לניחוח ההרבל אסנס הצהוב ופלמוליב ספא סגול שבזמן אחר ובמקום אחר היה מרגיש כמו ספא (ככה הם טוענים), יד נשלחת לחלוק הכחול שעוטף אותי ואני משפשף את המראה בתקווה שהיום הם החליטו להיענות לקריאה של עופר עיני- אך אבוי, גם היום הם צמחו בעוד כמה מילימטרים ואני חייב להתגלח, מבריק את שיני ומזייף ניחוח של מנטה מחוזק שלא מפריע לריח הבוקר הטרי לחזור תוך זמן קצר ולהזכיר לי שהיום עוד ארוך מלהיגמר. 

השעה חמש וחמישה ואני לובש את המדים הירוקים בזמן מטכ"לי של כל טירון מושתן, הנעליים שחורות ומצוחצחות- הרי אני לא עושה משהו שילכלכך אותן, שותה כוס מים קרים לריענון, מוודא שהחדר נראה במצב של בלאגן מסודר ולא יתר על מידה, מרים תוך סיבוב במאה ושמונים מעלות את התיק, מכבה את האור ונועל את הדלת תוך לחיצה על הכפתור למעלית.

הרכבת הראשונה צפונה עוד רגע תגיע לתחנה. 

"בוקר טוב עולם- יש ברבורים באגם",

בוקר טוב רחוב ריק מאנשים,

בוקר טוב סתם אחד.

לא פעם אמרו לי אחרים שמשעמם להם, הם ניסו לפתור את העניין בכך שביקשו ממני לספר בדיחה, זה לא שאני לא מצחיק לפעמים, אני כן (לפעמים), אני אסביר את זה במושגים מעולם הטניס- מכת הפתיחה שלי חלשה עד בלתי אפשרית, אני לא מאלו שפותחים את המערכה אני מאלו שמנחיתים ועושים את הנקודות או במקרה של הבדיחה את הפאנצ'.

כהמשך לעלילותי בסיפוחי החדש מהגדוד בפוסט הקודם.

זה לא הש"ג בבקו"ם וזה גם לא בסיסיות בתל השומר, את האפודים והווסטים שהבאנו אמרו לנו להשאיר בצד וכך אני מוצא את עצמי מדי יום בשעה מאוד מוקדמת בבוקר בנקודה מרוחקת מביתי הקט שבמרכז, הדרגות שלי מנצנצות שם למרחקים ארוכים ואני מנסה להתמודד עם הוראות שניתנות ע"י ג'ובניקית שלא ראתה שטח יום בחייה, הוראות שנשמעות כמו בדיחה לא מצחיקה, יש דברים שהם אפילו לא לבלוג, בלי להיכנס לפרטים יותר מדי אני טוען כי כאשר לוקחים יוצאי יחידות קרביות שמשרתים בשטחים במהלך רוב השירות שלהם ונותנים להם הוראות שהם לא מוצאים בהם את ההגיון או ההבנה בחוסר ההגיון (שימו לב למורכבות של המשפט) שהם למדו היטב בשטחים- הם יתנהגו בהתאם לרצינות ההוראות.

אני צוחק והרבה, כי ככה זה שמספרים לי משהו מצחיק.

רק חבל שאני גם צריך לעשות אותו אחר כך.

נו טוב, אני משחתרר עוד מעט- אז למה איכפת לי כל-כך מזה?

לפחות אני עושה סוג כלשהו של יומיות,

מגיע לי, לא?!

סתם אחד.